ארצות הברית בוחרת
"הבחירות הגורליות ביותר" הפך אמנם למטבע לשון שחוק לתיאור בחירות חשובות, אך דומה שהפעם לבחירות לנשיאות ארה"ב ישנה באמת משמעות קריטית. כיצד עובדת שיטת הבחירות לנשיאות? מהם אלקטורים? ומיהן "המדינות המתנדנדות"?
Photo by: narvikk / iStockbyGettyImages
מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, שתגיע לסיומה ביום שלישי, חמישה בנובמבר, כללה לא מעט אירועים חריגים: החל מפרישתו המאוחרת של הנשיא המכהן ג'ו ביידן והחלפתו בסגניתו קמלה האריס בתור מועמדת המפלגה הדמוקרטית, דרך הרשעתו של המועמד הרפובליקני, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, בשתי תביעות שונות ועד לניסיונות ההתנקשות בו. בסופו של דבר, אלה צפויות להיות בחירות צמודות במיוחד. כיצד עובדת שיטת הבחירות לנשיאות? מה זה קולג' אלקטורלי וכמה אלקטורים צריך כדי לנצח? ומה זה בדיוק "המדינות המתנדנדות"?
בארצות הברית נהוגה שיטה נשיאותית, שבה הנשיא (ראש הרשות המבצעת) אינו תלוי באמון הפרלמנט. אך בניגוד לשיטות נשיאותיות אחרות, נשיאי ארצות הברית לא נבחרים באופן ישיר על ידי הציבור, אלא על ידי גוף אחר - חבר האלקטורים (electoral college). חבר האלקטורים מורכב מ-538 נציגים, כאשר לכל אחת מ-50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית יש בגוף הזה ייצוג השקול לסך נציגיה בשני בתי הפרלמנט: בית הנבחרים (שבו מספר הנציגים של כל מדינה נקבע בהתאם לגודל אוכלוסייתה) והסנאט (שבו לכל מדינה יש שני נציגים).
כך, לדוגמה, למדינת קליפורניה יש 52 נציגים בבית הנבחרים ושני סנטורים, ולכן יש לה 54 אלקטורים; לפלורידה ישנם 28 נציגים בבית הנבחרים ושני סנטורים, ולכן יש לה 30 אלקטורים; ואילו למדינת מונטנה, שלה שני נציגים בכל אחד מבתי הקונגרס, יש 4 אלקטורים בלבד. בנוסף ל-50 המדינות, 3 אלקטורים נוספים מוקצים למחוז קולומביה, שבו שוכנת הבירה וושינגטון.
חלוקת האלקטורים לפי מדינות:
Photo by: Dimitrios Karamitros / iStockbyGettyImages
שיטת האלקטורים הייחודית צמחה מתוך חילוקי דעות בין האבות המייסדים של האומה האמריקאית: היו בהם מי שחשבו שהנשיא צריך להיבחר בידי הקונגרס, בעוד שאחרים טענו כי עליו להיבחר באופן ישיר על-ידי הציבור. הפשרה שנבחרה: שיטה שתהיה למעשה סוג של איזון בין שתי ההשקפות הללו.
שיטת האלקטורים אמנם העניקה לאזרחים השפעה ניכרת על בחירת הנשיא, אך הוסיפה את מה שהאליטה הפוליטית של סוף המאה ה-18 ראתה בתור מנגנון תיקון, למקרים שבהם העם הצביע בצורה "רעה".
אז איך זה עובד? 538 האלקטורים מצביעים כל אחד למועמד או המועמדת שזכו במירב הקולות במדינה שאותה הוא מייצג. אמנם בחלק מהמדינות האלקטורים אינם מחוייבים באופן רשמי להצביע בהתאם להכרעת הבוחרים במדינתם, אבל זה הנוהג המחייב.
מקרים שבהם אלקטור הצביע בניגוד להכרעת הבוחרים במדינתו הם נדירים, וגם כאשר התרחשו – מעולם לא היטו את הכף באופן ששינה את זהות הנשיא הנבחר. בפועל, אם כך, האלקטורים הם רק "שליחים", ואין להם שיקול דעת של ממש.
העקרון העומד בשיטת הבחירות לנשיאות הוא עקרון רובי הידוע בכינוי "המנצח לוקח הכול" (winner takes all: המועמד שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר מקרב המצביעים במדינה מסוימת "לוקח את כל הקופה", כלומר זוכה בתמיכת כל האלקטורים של אותה המדינה. המועמד לא צריך בהכרח לגרוף רוב מוחלט של קולות המצביעים (מעל 50%), וגם להפרש בין המועמדים אין כל משמעות. כך, למשל, טראמפ עשוי להביס את האריס במדינת יוטה ברוב של 70% מול 30%, ולנצח אותה ברוב זעום בלבד במדינת נבדה השכנה, אולם התוצאה המעשית תהיה זהה: כל 6 האלקטורים בכל אחת משתי המדינות יתמכו בטראמפ.בשתי מדינות בלבד (מיין ונברסקה) נהוגה שיטה מעט שונה ויכול להיות מצב בו האלקטורים שלהן יתחלקו בין יותר ממועמד אחד.
השיטה הייחודית מביאה לכך שזהות המנצח לא נקבעת על-ידי מספר הקולות הכולל שקיבל כל מועמד ברמה הארצית (מה שהאמריקאים מכנים popular vote), אלא על-ידי כמות האלקטורים שהמועמד צבר. מהבחינה הזאת, מספר הקסם הוא 270: מועמד שהצליח לגרוף 270 אלקטורים (50% מתוך 538, + 1), הוא המנצח.
לרוב, המועמד שנבחר לנשיאות הוא גם זה שזכה במספר הקולות הרב ביותר ברמה הארצית, אך ישנן מערכות בחירות שחרגו מכך. בשנת 2000, לדוגמה, קיבל המועמד הדמוקרטי אל גור כחצי מיליון קולות יותר מהמועמד הרפובליקני ג'ורג' וו. בוש, אך בוש נבחר לנשיאות משום שזכה ביותר אלקטורים. בבחירות 2016 זכה טראמפ ביותר אלקטורים ונבחר לנשיאות, למרות שהמועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון קיבלה כ-3 מיליון קולות יותר בסך הקולות הארצי (לוח 1).
לוח 1: תוצאות הבחירות לנשיאות, 2020-2000
במרבית המדינות בארצות הברית זהות המנצח למעשה כבר ידועה מראש, בגלל ההרכב החברתי והדמוגרפי של כל מדינה. כך, במדינות ליברליות מובהקות (כמו ניו יורק, קליפורניה, מסצ'וסטס) ברור לגמרי שהמועמד הדמוקרטי יקבל את רוב הקולות ויזכה בכל האלקטורים שלהן. במדינות שמרניות מובהקות (כמו אלבמה, אוקלהומה, קנטאקי), ברור לגמרי שהמועמד הרפובליקני יקבל את רוב הקולות ויזכה בכל האלקטורים שלהן. כפי שאפשר לראות בלוח 2, במדינות הליברליות המובהקות הפער בין המועמדים גדול מאוד לטובת המועמד הדמוקרטי (מסומן בכחול בהיר), ולהיפך: במדינות השמרניות המובהקות, הפער בין המועמדים גדול מאוד לטובת המועמד הרפובליקני (מסומן באדום בהיר).
לוח 2: תוצאות בחירות 2020 במדינות אחדות
אבל בחלק קטן מהמדינות מצב העניינים שקול. אלה נחשבות למדינות התחרותיות, מדינות מפתח, או מדינות "מתנדנדות" (בארה"ב הן מכונות לעיתים battleground states), והן צפויות להכריע את הבחירות. בבחירות 2024 ישנן שבע מדינות כאלה: פנסילווניה, ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, מישיגן, אריזונה, וויסקונסין ונבדה. אלה המדינות שממקדות אליהן את העניין: בהן נערכים מרבית הסקרים, בהן משקיעים הקמפיינים את מרבית המשאבים שלהם, ואליהן מופנית תשומת הלב התקשורתית.בעקבות תמורות חברתיות-דמוגרפיות זהותן של המדינות המתנדנדות עשוי להשתנות במהלך השנים. למשל, בעבר הלא-רחוק פלורידה ואוהיו נחשבו למדינות תחרותיות.
מצב העניינים הפעם הוא כזה, שהאריס זקוקה לניצחון בשלוש המדינות הצפוניות יותר (פנסילווניה, מישיגן, וויסקונסין) כדי להבטיח את ניצחונה. סקרי דעת הקהל האחרונים מראים על מירוץ צמוד ביותר במדינות הללו. טארמפ, לעומת זאת, צריך לנצח בארבע המדינות הדרומיות ובעוד מדינה אחת לפחות. מכיוון שהתוצאות צפויות להיות צמודות, יכול להיות מצב, כמו בבחירות הקודמות, שלא יהיה מנצח ברור ושזהותו תתברר רק לאחר שייספרו כל קולות האזרחים שהצביעו הצבעה מוקדמת.
על אף ששיטת הבחירות האמריקאית היא מהוותיקות והיציבות בעולם הדמוקרטי, היא יוצרת לא מעט בעיות. ראשית, כפי שראינו, היא עלולה להביא לתוצאות שמעוותות את רצון הבוחר באופן משמעותי, כאשר המועמד שזכה ברוב הקולות הארציים לא נבחר, משום שלא זכה ברוב האלקטורים. מצבים אלו עלולים להקטין את הלגיטימיות הציבורית של השיטה, ואף ליצור תחושת ניכור בקרב מי שהצביעו למועמד שקיבל את רוב הקולות אך לא זכה בנשיאות.
כמו כן, ישנה ביקורת על כך שההתמקדות של המועמדים ושל התקשורת במספר מצומצם של מדינות "מתנדנדות" מביאה לדחיקתן מסדר היום של מרבית המדינות הנחשבות ל"בטוחות". מסעות הבחירות של המועמדים לא מגיעים להרבה מן המדינות, וכך גם תשומת הלב התקשורתית ו"הכסף הגדול" המושקע בבחירות.
לא מפתיע, אם כן, שהשיטה מושכת אליה לעיתים קרובות ביקרות חריפה. מספר סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על רוב מוצק שתומך בביטול שיטת האלקטורים והחלפתה בשיטה ישירה, שתקבע את זהות המנצח באופן ישיר על-פי קולות הבוחרים (popular vote). לחלופין, יש המציעים להשאיר את שיטת האלקטורים, אך לחלק אותם בכל מדינה ומדינה על-פי נוסחה יחסית. כך, למשל, אם טראמפ יזכה במדינת טקסס (40 אלקטורים) ב-60% מהקולות והאריס ב-40%, אזי 24 אלקטורים יתמכו בטראמפ ו-16 בהאריס. כאמור, לפי השיטה הנוכחית, יגרוף טראמפ את כל 40 האלקטורים.
על אף הרוב הקיים בציבור לביטול הקולג' האלקטורלי, ולמרות ארגונים אזרחיים הפועלים למען הרעיון, ההיתכנות לרפורמה אלקטורלית כזו נמוכה מאוד, נוכח החסמים הגבוהים לשינויים חוקתיים בארצות הברית. לפחות לעתיד הנראה לעין, תמשיך שיטת הקולג' האלקטורלי לשמש לבחירת נשיאי ארצות הברית.
כאמור, הבחירות הקרובות צפויות להיות צמודות מאוד, ואם כך – ייתכן שההכרזה על המנצח תתעכב עד לספירת הקול האחרון. בכל מקרה, הנשיא הנבחר (או הנשיאה הנבחרת) ייכנסו לתפקידם רק ב-20 בינואר 2025, עם השבעתם לתפקיד.
עד לבחירות 2020, נעשתה העברת השלטון באופן מסודר ומוסכם, אך לא כך היה בבחירות הקודמות, כאשר הנשיא היוצא טראמפ סירב לקבל את התוצאות וטען כי "גנבו את הבחירות" (דבר שהוא טוען עד היום). ביום שבו היו אמורים חברי הקונגרס לאשר את תוצאות הבחירות, נערכה בוושינגטון עצרת שבה נאם טראמפ וקרא לתומכיו לצעוד לקפיטול. רבים מתומכיו פרצו לבניין הקפיטול במטרה למנוע את אישור תוצאות הבחירות, והמהומות הובילו לפינוי חברי הקונגרס, לנזק רב לרכוש ולמותם של חמישה אנשים. אירועים אלה נחקרו באופן מעמיק על ידי ועדת חקירה בבית הנבחרים וכן על ידי הסנאט. במקביל, התקיימה גם חקירה מקיפה של הבולשת הפדרלית אמריקאית (FBI), במסגרתה נמצאו אשמים כמעט 900 אנשים במגוון עבירות.
קיים חשש שאם יפסיד טראמפ גם בבחירות הנוכחיות, הוא יסרב שוב להכיר בתוצאות, מה שיגרור שחזור של אירועי הקפיטול ואולי אך חמור מכך. אירועים כאלה מהווים סכנה משמעותית לדמוקרטיה האמריקאית וליציבות הפוליטית. הם גם עלולים לעודד אלימות פוליטית ולהגביר את הקיטוב בחברה האמריקאית, לפגוע באמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים ולערער את הלגיטימיות של הליך הבחירות, העומד בליבה של המערכת הדמוקרטית.