יום כיפור תשפ"ה בצל המלחמה: חשבון נפש אישי ולאומי

השנה יום הכיפורים מקבל משמעות נוספת אחרי אסון השבעה באוקטובר. לצד הוידוי המסורתי (המתואר לפי סדר הא"ב), נצטרך לשאול את עצמנו שאלות נוספות - במה אכזבנו, את מי בודדנו, עד כמה גבה לבנו, את מי דרסנו בדרך, הפקרנו, ושכחנו, האם זעקנו די, איכה לא חקרנו... ועד קרסנו, מה ומי לא ראינו, מדוע לא שיוינו, האם תמכנו די? לקיחת האחריות על כוונותינו הרעות או על העלמות העין שלנו היא מהיסודות הגדולים ביותר של יום הכיפורים. זה יום בו לא מופנית האצבע המאשימה החוצה. זה יום בו אנו מכירים בכך שלכל אחד מאיתנו חלק באסון ודורשים גם מהמנהיגות שלנו לקחת אחריות על חלקם שלהם בענווה, בעוצמה, תוך מתן סיכוי לריפוי ולתיקון.

Photo by John Theodor / iStockbyGettyImages

יום הכיפורים נצרב בתודעה הישראלית מאז 1973 לא רק כיום דין וחשבון נפש אישי, כפי שעוצב על ידי חז"ל לאורך השנים, אלא גם כיום דין וחשבון נפש לאומי. לאורך ההיסטוריה כולה היה זה יום בו עמד עם ישראל בצום ובתפילה ושאל את עצמו במה "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי... טפלנו שקר, יעצנו רע... קישינו עורף...", כלשון הוידוי המסורתי, ומה הוא מקבל על עצמו לשפר בשנה הבאה. מלחמת יום הכיפורים הוסיפה רובד נוסף, וכעת, ביום הכיפורים שלאחר שבעה באוקטובר אנו עומסים על גבנו וידוי שלישי וכואב של אחריות לאסון שפקד אותנו "מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה". הוידוי המסורתי מתאר על פי סדר הא"ב חטאים כלפי שמיים וכלפי החברה. ביום הכיפורים הזה נצטרך לשאול את עצמנו שאלות רבות נוספות – במה אכזבנו, את מי בודדנו, עד כמה גבה לבנו, את מי דרסנו בדרך, הפקרנו, ושכחנו, האם זעקנו די, איכה לא חקרנו, היכן טעינו והטעינו, מה ידענו (ומה צריכים היינו לדעת), האם כיוונו רק לטוב, כיצד לא לקחנו אחריות, את מי מינינו למנהיגינו, איך נשבינו בקונספציה, פיותיהם של מי סתמנו, על מי (ועל מי לא) עמסנו נטל, כיצד פילגנו, צופפנו שורות, קרסנו, מה ומי לא ראינו, מדוע לא שיוינו, האם תמכנו די.

לקיחת האחריות על כוונותינו הרעות או על העלמות העין שלנו היא מיסודותיו הגדולים ביותר של יום הכיפורים. ועדת חקירה עצמית וקהילתית שיושבת על המדוכה, מפנה אצבע מאשימה, אך גם מסמנת מסלול לסליחה, לכפרה ולהתקדמות קדימה אל השנה הבאה. תפילת יום הכיפורים במסורת אשכנז משחזרת במילים את סדר עבודת הקרבנות שהיה עורך הכהן הגדול ביום הכיפורים בימים בהם היה בית המקדש קיים. שלוש פעמים במהלך עבודתו מתחנן הכהן הגדול לרחמים ומודה על חטאים, אולם כדי שיוכל לכפר על חטאי עם ישראל, עליו להכיר קודם כל בחטאיו שלו כראש וכמנהיג, במעורבותם של בני ביתו בחטאיו, ולכפר על כל אלה. בפעם הראשונה אומר הכהן הגדול "חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך אני וביתי". הוא מכיר באחריותו ומבקש כפרה. לאחר מכן ירחיב הכהן את האחריות אל חבריו בהנהגה הנושאים בתפקידים הרמים בבית המקדש ויבקש גם עליהם כפרה: "חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרון עם קדושך". רק לבסוף, משכופר לו ולעמיתיו יוכל להעביר את האשמה גם הלאה, כלפי מטה: "חטאו, עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל".

יום הכיפורים אינו היום בו מופנית האצבע המאשימה החוצה, בו דופקים על חזהו של האחר ומחפשים אשמים מסביב. זהו היום בו אנו מכירים בכך שלכל אחד מאיתנו חלק באסון ודורשים גם ממנהיגינו לקחת אחריות על חלקם שלהם בענווה, בעוצמה, תוך מתן סיכוי לריפוי ולתיקון.

עם זאת, חשוב לא רק להטיח אגרופים על החזה אלא גם לטפוח על השכם, ולהזכיר לעצמנו כמה טובה עשינו בשנה הזו, כמה אהבנו, בחרנו בחיים, גויסנו לכל משימה, דמענו, התנדבנו, והפגנו, זכרנו את כולם, חיבקנו את אהובנו, טיהרנו ליבנו, ידענו טוב מרע, כאבנו, לקחנו חלק, מילאנו חובותינו, נואשנו ושוב קמנו, סלחנו בגבורה, ערערנו מוסכמות בעוז, פדינו חלק מהשבויים, צעקנו עבור אלו שעדיין במיצר, קיוינו למרות הכל, ראינו את זולתנו, שירתנו עוד ועוד, תבענו עתיד טוב יותר.

נכאב את כאבנו, נשמח בעשייתנו, ונזכור שאת כל אלה נצטרך להמשיך ולעשות גם בשנה הבאה.