דין אילת ומג'דל שמס כדין תל-אביב? אולי אם נתקן את שיטת הבחירות
בשיטת בחירות אזורית או אישית חברי הפרלמנט הם אמנם נציגי מפלגות, אך הם גם נציגי אזרחים או אזורים שבחרו בהם באופן אישי – ולכן מחויבים כלפי ציבור רחב הרבה יותר ולא רק כלפי המפלגה ומנהיגה.
Photo by Noam Revkin Fenton/Flash90
שיטת בחירות אינה ״רק״ או ״בעיקר״ עניין טכני. היא מרכיב מרכזי במשטר דמוקרטי – תרגום של העדפות אזרחים לייצוג ומדיניות. שיטות שונות (כפי שנוכחנו בבחירות באחרונות בבריטניה ובצרפת) מתרגמות העדפות בצורות שונות והן גם משפיעות באופן שונה על התנהגות הנבחרים.
השנה האחרונה הדגישה עד כמה שני מאפיינים של שיטת הבחירות הקיימת בישראל לא מסייעים לה ואף מונעים ממנה להתמודד עם האתגרים הכבירים העומדים בפניה. מדובר, ראשית, בהיעדר כל מרכיב אזורי – כל ישראל היא מחוז בחירה אחד, שבו נבחרים כל 120 חברי הכנסת; ושנית, בהיעדר כל מרכיב אישי – אנחנו בוחרים רק ברשימות מועמדים, ולא מביעים תמיכה במועמדים ספציפיים.
במבט השוואתי, שיטת הבחירות בישראל היא ייחודית: מבין 35 הדמוקרטיות המפותחות (החברות בארגון ה-OECD), ישראל היא היחידה שאין בה מרכיב אזורי או אישי בשיטת הבחירות. אנחנו מציעים לאמץ את שיטת הבחירות המקובלת ביותר בקרב מדינות אלה, זו שהוצעה בגרסאות שונות על ידי חוקרים, ארגונים, וועדות שונות בישראל בעבר. הצעה אפשרית היא לחלק את המדינה ל-12 אזורי בחירה, שבכל אחד מהם ייבחרו באופן יחסי כ-17-7 חברי כנסת, בהתאם למספר בעלי זכות הבחירות המתגוררים בהם. בכל אזור יוכלו הבוחרים לא רק לשלשל למעטפה את פתק הרשימה המועדפת עליהם, אלא גם לסמן כמה מועמדים המועדפים עליהם, דבר שיוכל להשפיע על מיקומם ברשימה.
לשיטה זו כמה יתרונות בולטים, הרלוונטיים במיוחד לאתגרים הניצבים כיום בפני ישראל:
ראשית, היא תגביר את הקשר בין חברי הכנסת לבוחרים – ובמקביל תצמצם במעט את התלות הכמעט בלעדית שלהם במנהיגי מפלגותיהם. נסביר: העובדה שאזרחי ישראל בוחרים רק ברשימה העניקה מאז ומתמיד למפלגה השפעה מוחלטת על עתידם הפוליטי של חברי הכנסת. אלא שבעבר, פעלו בתוך המפלגה עצמה כוחות שונים ומגוונים שהשפיעו על התנהלותה. כיום, ברובן המכריע של המפלגות, המנהיג הוא שליט כמעט יחיד. כך במפלגות "אישיות" כמו יש עתיד של לפיד, חוסן לישראל של גנץ וישראל ביתנו של ליברמן, אך גם במפלגות שבעבר לא היו כאלה, כמו הליכוד תחת נתניהו וש"ס תחת דרעי.
לעומת זאת, בשיטה אזורית או אישית, חברי הפרלמנט הם אמנם נציגי מפלגות, אבל הם גם נציגי אזרחים או אזורים שבחרו בהם באופן אישי – ולכן הם גם מחויבים כלפיהם, כלומר כלפי ציבור רחב הרבה יותר, ולא רק כלפי המפלגה ומנהיגה. ייתכן, למשל, שאם זה היה המצב בתקופה ההפיכה המשטרית, אז חלק מחברי הכנסת של הליכוד - אלה שמייצגים אזורים ליברליים כמו תל אביב או מעוניינים לזכות בקולות בוחרי הליכוד הליברליים - היו מגלים אומץ רב יותר בהתנגדותם ליוזמות החקיקה של הממשלה בתחום מערכת המשפט.
שנית, לשיטה כזו יש פוטנציאל לצמצם את הקיטוב הפוליטי החריף בישראל, דרך יצירת "קואליציות אזוריות". כך, למשל, אפשר לקוות שחברי כנסת ממפלגות שונות ושמייצגים ציבורים שונים (יהודים וערבים, דתיים וחילוניים) שנבחרו באזור חיפה ישתפו פעולה כדי להוציא את המפעלים המזהמים מהמפרץ; ושחברי כנסת שנבחרו בפריפריה הרחוקה ישתפו פעולה בקידום תחבורה, בריאות ותעסוקה באותו אזור. יש לכך חשיבות רבה לא רק לסולידריות בחברה הישראלית, הנחוצה במיוחד בזמני מלחמה, אלא גם לעתיד המשטר הדמוקרטי: המחקרים מלמדים שקיטוב פוליטי חריף הוא אחד הגורמים המאיימים ביותר על משטרים דמוקרטיים.
ולבסוף, יהיו לנו חברי כנסת שיש להם אינטרס פוליטי ברור לייצג את הפריפריה – פשוט כי הם נבחרים בידי תושבי הפריפריה. אפשר להפליג בדוגמאות: אולי אם לפני ה-7.10 היו חברי כנסת שמייצגים את הנגב המערבי, הם היו מתעקשים לחזק את כיתות הכוננות ביישובי העוטף? אולי אם היו חברי כנסת שמייצגים את הגליל העליון, הלחץ להחזרת המפונים (או לפחות לטיפול טוב יותר בהם) היה נושא פרי? אולי אם היו חברי כנסת שהיו מייצגים את הנגב הדרומי, ישראל הייתה מתעמתת עם החות'ים בתימן כבר עם ירי הרקטות הראשונות לאילת, ולא מחכה עד לפגיעת הכטב"ם בתל-אביב?
הטיעונים המקובלים הבולטים נגד בחירות איזוריות אינם תקפים עוד. ישראל כבר אינה מדינה קטנה במספר אזרחיה – היא שווה או גדולה יותר מדמוקרטיות אירופאיות רבות שבהן נהוגה שיטה אזורית. אפילו מדינות קטנטנות דוגמת מלטה ולוקסמבורג, או עם מעט מאוד תושבים כמו איסלנד, עושות שימוש בשיטה כזו. גם לא ניתן לטעון (וביתר שאת אחרי ה-7.10) שכל או אפילו רוב הסוגיות המרכזיות בפוליטיקה הישראלית הן ארציות. בעידן המלחמה הא-סימטרי, בעיות הביטחון והמענים להן שונים מאיזור לאיזור. לבסוף, אין מקום לחשש מיוחד משחיתות: שחיתות היא תמיד רעה חולה, אבל אין הוכחה שהשחיתות ברמה המקומית חמורה יותר מזו ברמה הלאומית, והיא בוודאי נקודתית יותר (השוו את פרשיות השחיתות של ראשי ערים לדו"ח הביניים של ועדת החקירה בנושא הצוללות, למשל).
כאמור – תיקון שיטת הבחירות אינו עניין טכני גרידא. מחויבות מועטה מדי של הבוחרים לנבחרים, קיטוב פוליטי-חברתי, ריכוזיות יתר ותת-ייצוג של הפריפריה הן חלק מהבעיות הבוערות ביותר המאיימות על עתיד המדינה. ספק אם אפשר להתמודד עמן ללא שינוי משמעותי בפוליטיקה הישראלית – אשר בהכרח עובר דרך תיקון שיטת הבחירות.
המאמר פורסם לראשונה ב"זמן ישראל"