מחאה.com

יותר ויותר מחאות פוליטיות מתנהלות דרך הרשתות החברתיות - פייסבוק, טוויטר ויו-טיוב. מאמר זה סוקר לכבוד יום האינטרנט הבין-לאומי את תופעת המחאה המקוונת ובוחן אם תופעה המתקיימת במרחב ממוחשב יכולה להשפיע על מציאות פוליטית ממשית.

מבוא

ב-27 באפריל 2010 לבש עם ישראל לבן למען גלעד שליט. התארגנות זו, שזכתה לכותרת "יום בלבן", היא פרי עבודתו של אזרח פרטי שהקים בפייסבוק קבוצה שכותרתה "ב-24.7.2010 כל המדינה לובשת לבן למען גלעד שליט". התרחשות זו והתרחשויות דומות לה ממחישות את כוחו של דפוס מחאה שהולך ומתחזק למן המחצית השנייה של שנות התשעים - המחאה הפוליטית המקוונת: דפוס מחאה שמתקיים במרחב הממוחשב ומשפיע על המציאות הפוליטית הממשית.

אינטרנט ופוליטיקה - מה הקשר?

שנים אחדות לאחר שנכנסה הרשת הכלל עולמית (World wide web) לחיינו, החלה לחלחל האמונה שההמצאה החדשה - האינטרנט  - היא כלי חדשני שיאפשר לעצב דמוקרטיה עולמית: היו שהשתמשו במונח "דמוקרטיה אלקטרונית" וסברו שטכנולוגיית האינטרנט תשמש להעברה של מידע פוליטי, לגיוס פוליטי ולחיזוק השלטון של העם; ואחרים האמינו שהאינטרנט יביא לידי מודל עתידני של דמוקרטיה השתתפותית - "מדינה וירטואלית" שבה האזרחים יתקשרו ביניהם באמצעות המחשב, יעבירו דרישות לממשל ויצביעו במשאלי עם.

באמצע שנות התשעים תיאורים אלו אמנם נדמו אוטופיים, אבל כיום כוחו של האינטרנט גדול עד כדי כך שהוא חלק אינטגרלי מחיי היומיום של רבים מאיתנואת הטענה הזאת יש לסייג, שכן בשל פערים חברתיים-כלכליים וגאוגרפיים משאב האינטרנט אינו מחולק באופן שווה ברחבי העולם, ראו טבלה "שימוש באינטרנט ברחבי העולם". והוא משפיע על האופן שבו אנו לומדים, עובדים, קונים, מתקשרים ובעיקר צורכים מידע על הסובב אותנו. היה זה אפוא רק עניין של זמן עד שהאינטרנט החל להשפיע גם על הפוליטיקה - על האופן שהאזרחים תופסים את הפוליטיקה ובעיקר על האופן שהם מבקשים להשפיע עליה.

כוחה של המחאה הפוליטית המקוונת

המדיום המקוון מעניק אפשרויות חדשות ואמצעים חדשים לקבוצות מחאה קטנות וליחידים שקולם אינו נשמע לעתים בזירה הציבורית, ומאפשר להם להעצים את כוחם הפוליטי. לאפשרויות אלה חשיבות גדולה אף יותר במדינות לא דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה, שבהן לאזרחים אין כמעט כל נגישות למחאה, למעט האמצעים המקוונים.

גארט (Garrett, 2006) מציין שלושה מנגנונים שקושרים בין האינטרנט ובין השתתפות ומחאה פוליטיות:

1) ביטול מחסומים פיזיים ומרחביים: פעמים רבות השתתפות ומחאה פוליטיות מסורתיות נבלמות בשל גורמים שונים ומגוונים - מיקום גאוגרפי, סטטוס חברתי-כלכלי, מגדר, רמת השכלה או סטטוס תעסוקתי. המרחב המקוון, הנגיש לכול, מבטל מחסומים אלה ומאפשר לכל מי שחפץ להשתתף לעשות זאת. בכך המרחב המקוון מושך מגוון חדש ושונה של פעילים פוליטיים, אשר מסיבות אלו ואחרות לא היו פעילים בעבר, וכך בעצם מרחיב את המאגר הפוטנציאלי של האנשים המתגייסים למחאה הפוליטית הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות. בסופו של דבר, כך נטען, אם המחאה המקוונת תתפוס תאוצה, היא תתורגם גם למחאה באמצעים אחרים.

ואולם לא הכול מסכימים עם טענה זו. יש הטוענים כי הדפוס של המחאה המקוונת משעתק את אי-השוויון הקיים גם בדפוסי המחאה הפוליטית המסורתית, שכן האינטרנט אינו נגיש לכולם במידה שווה (ראו טבלה 1): עיקר השוני במידת הנגישות מקורו בפערים חברתיים-כלכליים (כך למשל בקונגו רק 1.8% מהאוכלוסייה משתמשים ברשת המקוונת, ובאופן כללי בהשוואה לשאר העולם אפריקה היא היבשת שבה אחוזי הנגישות הנמוכים ביותר), ואולם על מידת הנגישות משפיע גם אופי המשטר, כך שבמדינות לא דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה אחוזי הנגישות קטנים מאלה שבמדינות דמוקרטיות (בישראל למשל אחוז המשתמשים עומד על 74%, באיראן על 34.9% ובמצרים על 13% לערך).  ההבדל אינו ניכר רק מבחינה כמותית, אלא גם מבחינה איכותית, שכן מדינות לא דמוקרטיות מפעילות לעתים צנזורה על אתרים מסוימים או חוסמות את הנגישות אליהן (עוד על כך ראו בהמשך הדברים).

טבלה 1
שימוש באינטרנט ברחבי העולם [במיליונים]

מדינה	מספר המשתמשים (שיעורם באוכלוסייה)
איראן	23,000,000 (34.9%)
ארצות הברית	227,190,989 (74.7%)
בריטניה	43,221,464 (70.9%)
גרמניה	55,221,83 (67%)
הודו	81,000,000 (7.1%)
ישראל	5,263,146 (74%)
מצרים	10,532,400 (12.9%)
סין	298,000,000 (22.4%)
עיראק	275,000 (1%)
צרפת	40,858,353 (65.7%)
קונגו	70,000 (1.8%)

* מתוך: http://www.internetworldstats.com/stats.htm Internet World Stats
31 במרס 2009. זכויות יוצרים: 2009, Miniwatts Marketing Group

הדעות אפוא חלוקות: האינטרנט מאפשר את קיומן של מחאות פוליטיות מסוג חדש שמתארגנות בזכות הרחבה של מאגר הפעילים פוליטית; אבל תופעה זו אינה רווחת באופן שווה בכל מדינות העולם או בכל המעמדות.

2) יצירת רשתות חברתיות (Social networks): התקשורת הדיגיטלית מאפשרת לפרט להיות פעיל במגוון רחב של רשתות חברתיות. הוא אינו חש מוגבל בזמן או בכסף, ולכן יכול "להרשות לעצמו" להיות פעיל בכמה רשתות וכך לפתח "זהות מורכבת" (Complex Identity).

ואולם גם חשיבותן של הרשתות החברתיות למחאה הפוליטית שנויה במחלוקת; מצד אחד נטען כי הרשתות החברתיות המקוונות הכרחיות לגיוס המשתתפים במחאה הפוליטית, שכן הן יוצרות מחויבות בין חבריהן. ומן הצד האחר מחקרים מצאו כי אינטראקציה אלקטרונית מובילה דווקא לצמצום של היכולות החברתיות ולצמצום המחויבות כלפי האחר.

3) קידום של זהות קולקטיבית (Collective Identity): מאפיין זה מקורו במאפיין הקודם שהוזכר; בהנחה שהרשתות החברתיות המקוונות אכן מחזקות קשרים בין-אישיים, הפרטים מתחילים לתפוס את עצמם כחלק מקהילה (וירטואלית) גדולה יותר, וכך כוחם הפוליטי, וכן הפוטנציאל שלהם לפעול, גדל.

כמה מחאות פוליטיות בולטות מהעשור האחרון הוכיחו כי השימוש באינטרנט הוא כלי יעיל למחאה פוליטית: ב"קרב על סיאטל" בשנת 1999 - ימים של התנגשויות אלימות שביקשו למחות נגד המדינות החברות בארגון הסחר העולמי (WTO - World Trade Organization) - גויסו המשתתפים בפעולות המחאה כמעט אך ורק באינטרנט, ובאמצעותו הם גם פעלו ותכננו את פעולותיהם. בתחילת 2003 קיבלו מאות אלפי תושבים ברחבי ארצות הברית מכתבי שרשרת שקראו להתנגד למלחמה בעיראק והזמינו להפגנה המונית שעתידה הייתה להתקיים בפברואר, בזמן קיומה של ועידת המדינות המתועשות (ה-G8). להפגנת הענק אכן הגיעו מאות אלפים. דוגמה ידועה אחרת לכוחה של המחאה המקוונת היא ריבוי המחאות נגד יצרנית הנעליים Nike, אשר כוללות מכתבי שרשרת ובהם פרטים על האופן שבו כביכול נעלי הספורט מיוצרות, שיבוש של מודעות הפרסום שלה והעלאת סרטוני פרסומות נגדה לאתר YouTube (להרחבה בנושא זה ראו המאמר: צרכנות פוליטית).

מדריך למחאה בגלקסיה

כיצד ניתן אפוא להשתמש באינטרנט ככלי למחאה פוליטית? ככל שהאינטרנט הולך ומשתכלל, כך אנו נחשפים ליותר ויותר אמצעי מחאה מקוונים:

• מכתבי שרשרת: אחד מאמצעי המחאה המקוונים הנפוצים ביותר הוא מכתב השרשרת. מכתבים אלה מועברים מדי יום ביומו למאות אלפי גולשים וחושפים אותם למחאה בנושא מסוים. בתמורה מתבקשים הגולשים להגיע להפגנה בנושא, לחתום על עצומה, לתרום כסף או תרומה מסוג אחר למען הצלת חולים, או לעתים רק "להעביר את המכתב הלאה" כדי להפיץ את המידע. חברי כנסת ומועמדים לראשות הממשלה משתמשים גם הם במכתבי השרשרת כדי לגייס תומכים וחברי מפלגה חדשים.
• יומני רשת (בלוגים): אמצעי מחאה פופולרי אחר הוא כתיבת יומן רשת, אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות טקסט (פוסטים) שעוסקות בחייו של הבלוגר - חוויותיו ודעותיו על העולם. מאפייניהם של הקוראים ביומן מגוונים, כמו מאפייניהם של הכותבים: יש המפרסמים מידע אישי על חייהם, ואילו אחרים מקדישים את רשומותיהם לנושאים דוגמת טכנולוגיה, תרבות או פוליטיקה. את יומן הרשת הפוליטי יכול לכתוב אדם פרטי המבקש לשטוח את השקפת עולמו מעל דפי הרשת, או עיתונאי האוסף את הגיגיו והגותו לכדי רשומת טקסט. עוד סוג של יומן רשת פוליטי הוא זה של פוליטיקאי המבקש לעדכן את תומכיו במעשיו ובמשנתו, דוגמת הבלוג המפורסם של ברק אובמה, אחד הפוליטיקאים שהשכיל להשתמש במאפייני האינטרנט ובכוחו הפוליטי לטובתו.
• הקמה של קבוצות מחאה וירטואליות בפייסבוק (Facebook): הרשת החברתית הפופולרית מציעה לכ-90 מיליון משתמשיה "מטרות" שסביבן הגולשים יכולים להתאגד. טיבן של קבוצות המחאה בפייסבוק מגוון עד מאוד: החל בקבוצה שמוחה נגד נהגים אטיים במסלול השמאלי, המשך בקבוצה שמבקשת למחות נגד השימוש בדמותו של צ'ה גווארה על חולצות ושאר אביזרי אופנה, וכלה בקבוצות שמוחות נגד ביצוע ברית המילה. מובן שיש גם קבוצות מחאה שמקדישות עצמן לנושאים "רציניים" יותר. כך נמצא קבוצות מחאה שקוראת להחרים מוצרים שיוצרו באופן שמזיק לסביבה (להרחבה ראו את המאמר צרכנות פוליטית), קבוצות שמוחות נגד גדר ההפרדה, וקבוצות שקוראות לשחרורו של גלעד שליט, בדומה לזו שתוארה למעלה.
  
  חשיבותן והשפעתן של קבוצות המחאה משתנות; לעתים עצם החברות בקבוצה היא פעולת המחאה היחידה, והמחאה נשארת במרחב הממוחשב ויכולת ההשפעה שלה מעטה. ואולם לעתים השימוש ברשת משולב בדפוסי מחאה נוספים דוגמת צרכנות פוליטית, חתימה על עצומה או השתתפות בהפגנה. במקרים אלה כוחן של קבוצות המחאה מתחזק, והן מצליחות להכניס את סדר יומן למרכז השיח החברתי. כוחן החברתי של קבוצות המחאה בפייסבוק לא נעלם מעיני השלטונות, בעיקר במדינות הלא-דמוקרטיות או הדמוקרטיות למחצה: במצרים עלתה האפשרות לחסום את הרשת לאחר שהוקמו בה קבוצות מחאה שקראו להפגנות נגד הממשל; בסוריה נחסמה הגישה לרשת לאחר שהתגלה כי היא מהווה כר נוח להתבטאויות נגד השלטון; במדינות המפרץ נחסמה הגישה ליישומי פייסבוק שקשורים לתמונות, לווידאו ולטלפון; ובאיראן נחסמה הגישה לפייסבוק מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות בשנה שעברה.
• שליחת הודעות בטוויטר (Twitter): בדומה לפייסבוק, גם הטוויטר הוא רשת חברתית, אלא שכאן הגולש מדווח על מעשיו במסגרת של עד 140 תווים. כך כל גולש עוקב אחרי אחרים ובו בזמן גולשים אחרים עוקבים אחריו. קרנו של הטוויטר עלתה במהלך המחאה הירוקה באיראן, לאחר הבחירות ב-2009, כשחסם השלטון את הגישה לאתרים רבים והאט את קצב הגלישה. כך דווקא הטוויטר, הדורש משאבי מחשב נמוכים בהשוואה לדרכי התקשורת הממוחשבות האחרות, אִפשר לאזרחים הצעירים למחות נגד מה שהם ראו בו זיוף של תוצאות הבחירות, באמצעות העלאה לרשת של צילומים המציגים את עימותיהם עם השוטרים.
  שלטונות איראן עשו מאמצים גדולים מאוד לחסום את הגולשים ולא לאפשר להם להעביר את המידע, אבל גם כיום, כמעט שנה לאחר היוודע תוצאות הבחירות, התג iranelection#, http://twitter.com/IranElectioN, המאפשר לעולם לדעת מה מתרחש באיראן, עודנו פעיל ומהווה את אחד מתגי הדיון הפופולריים יותר בטוויטר.
• העלאת סרטון (קליפ) לאתר יו-טיוב (Youtube): אתר שיתוף הסרטונים יו-טיוב ואתרים דומים לו מאפשרים לכל אדם לצלם בעצמו סרטון קצר ולהעלותו לרשת כך שמספר רב של גולשים יוכלו לצפות בו. בדומה ליומן הרשת, גם באתרים מסוג זה משתמשים שימוש פוליטי נרחב הן פוליטיקאים (דוגמת ברק אובמה ובנימין נתניהו), והן קבוצות מחאה למיניהן. לעתים גם מועלים באתר סרטונים המתעדים הפגנות או מחאות במטרה להגביר את המודעות לקבוצה ואת התמיכה בה.
  הקבוצות הראשונות שהעלו את מחאותיהן באופן מקוון היו קבוצות המחאה האנרכיסטיות המתנגדות לגלובליזציה שצילמו בין השאר את "הקרב על סיאטל" שהוזכר למעלה. הקרבות תועדו והועלו לאתר יו-טיוב: http://www.youtube.com/watch?v=ze5rnVYlpxw&feature=related , ופעילותן של הקבוצות זכתה לתהודה רבה ולתמיכה.
• התקפת אתרים (Cyber attack): עוד אמצעי מחאה הוא התקפת אתרים, הכוללת השחתה שלהם או הפלתם. פעולה זו מתבצעת כנגד מדינות, ארגוני טרור ואף כנגד חברות מסחריות. כך למשל ב-27 באפריל 2010 פרצו האקרים ישראלים לסוכנות ידיעות לבנונית ופרסמו קריאה למידע על רון ארד; ב-4 ביולי 2009, יום העצמאות האמריקני, הותקפו אתרים של הממשל המרכזי ואחדים מהם אף נפלו; במהלך הסכסוך בין רוסיה לגיאורגיה הותקפו עשרות אתרי ממשל גיאורגיים, ובשנת 2000 התאגדו גולשים ישראלים כדי להפיל את האתרים של הארגונים חיזבאללה וחמאס. אמצעי זה אמנם פופולרי, אבל בהשוואה לשאר האמצעים שצוינו הוא מצריך כישורים ומיומנות רבים יותר, ולכן אלו שנוקטים בו נקראים "האקרים" או "קראקרים" (להרחבה בנושא ראו את המאמר: פני הטרור העתידיים - סייבר-טרור).
• גם התגוביות (טוקבקים) יכולות לשמש ככלי למחאה פוליטית: התגובית מאפשרת לגולש להגיב על התוכן שהוא קרא בדף מסוים, ובדרך כלל הוא מביע את דעתו האישית. התגוביות אינן מחאה פוליטית מלומדת או מאורגנת, בעיקר בהשוואה לשאר האמצעים, אבל גם הן כלי לגיטימי למחאה פוליטית, והן משפיעות על דעת הקהל.
  
  את כוחן של התגוביות גילו משרדי הפרסום והמשרדים ליחסי ציבור כבר מזמן, והם שוכרים טוקבקיסטים כדי שיכתבו תגוביות חיוביות על המוצר שהם מבקשים למכור או שליליות נגד המוצר המתחרה. גם במשרד החוץ גילו לאחרונה את כוחן של התגוביות, ו-600 אלף שקלים הוקצו כדי לבנות "צבא של טוקבקיסטים בתשלום", שתפקידו יהיה להגן על ישראל בתגוביות לכתבות ברשת. כמו כן יפעלו הטוקבקיסטים בשדות האחרים של המחאה המקוונת- הבלוגים, הפייסבוק, הטוויטר ויו-טיוב.

האומנם מחאה חדשה?

האם האינטרנט מציג לפנינו מחאה שונה במהותה, או שמא זו "אותה הגברת בשינוי אדרת" - מחאה פוליטית טכנולוגית ומשוכללת יותר, אבל השימוש באמצעים זהה? עד עתה, האינטרנט לא שינה את מאפייניה של המחאה הפוליטית; גם המחאה באיראן, בל נשכח, לא התרחשה מעל גלי הרשת, אלא השתמשה ברשת כדי לדווח על מה שהתרחש בפועל, על ההפגנות ועל קריאות המחאה. השימוש באינטרנט רק חיזק את דפוסי המחאה המסורתיים והעניק להם מרחב חדש לפעול בו - המרחב הממוחשב.

ואולם אין לדעת מה צופן העתיד. כוחו של האינטרנט רק הולך ומתעצם, וייתכן שביום מן הימים מחאות מקוונות אף יביאו לידי הפלתם של משטרים.

מקורות

אטמור ניר, "קמפיין מקוון בבחירות לכנסת ה-18: רגע לפני הבחירות", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2.2.2009

בומס, ניר, וליליאן ניב, "פנים וקולות אחרים: פייסבוק כמניע מחאה", אתר Ynet, 4.8.2008: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3577560,00.html

בומס, ניר, וליליאן ניב, "קול למושתקים: איך הועצמה האופוזיציה באיראן?", אתר Ynet, 15.6.2009: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3731396,00.html

"בלוג", אתר ויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92#.D7.A1.D7.95.D7.92.D7.99_.D7.91.D7.9C.D7.95.D7.92.D7.99.D7.9D

בראל, צבי, "סדק בחומת הצנזורה", אתר העין השביעית, 28.4.2008: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/270408_barel_a_crack_in_the_arab_censorship.aspx

גל מור, "הציפור ששאגה", אתר העין השביעית, 21.6.2009: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/210609_The_bird_that_roar.aspx#p2

וימן גבי, ויריב צפתי, 1999. "טרור באינטרנט", פוליטיקה 4: 45-64.

"ממשל אלקטרוני", פרלמנט גיליון 45, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004

"מתקפת ה-4 ביולי: אתרי הממשל בארה"ב במגננה", הארץ Online, 8.7.2009: http://www.haaretz.com/captain/spages/1098664.html

קישינבסקי, דורה. "משרד החוץ מציג: טוקבקיסטים בשירות המדינה", כלכליסט, 7.7.2009: http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3319543,00.html

שפרמן, קרין תמר, "פני הטרור העתידיים", פרלמנט גיליון 59, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

שפרמן, קרין תמר, "צרכנות פוליטית You Are What You Buy", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

Diani, Mario, 2000. "Social Movement Networks. Virtual and Real", Information, communication & Society 3 (3): 386-401.

Garrett R. Kelly, 2006. "Protest in an Information Society: A Review of Literature on Social Movements and New ICT's", Information, communication & Society 9 (2): 202-224.

Kahn, Richard, and Douglas Kellner, 2004. "New Media and Interenet Activism: From the 'Battle of Seattle' to Blogging", New Media & Society 6 (1): 87-95.

Pickerill, Jenny, 2003. Cyberprostest: Environmental Activism Online, Manchester: Manchester University Press.

Pickerill, Jenny, 2002. Rethinking Political Participation: Experiments in Internet Activism in Australia and Britain [draft for book chapter].

Van Laer, 2007. Internet Use and Protest Participation: How do ICTs affect Mobilization? PSW-paper 2007/1, Politieke Wetenschappen.

Weimann, Gabriel, 2006. Terror on the Internet: The New Arena, The New Challenges, Washington: United States Institute of Peace.