'מחאת האוהלים' – קולו של דור?

"מחאת האוהלים" צוברת תאוצה, ובין השיטין עולה בה קול מעניין: הדור הצעיר מוחה נגד דור ההורים – זה שנהנָה מפֵּרות של צמיחה כלכלית ומדיניות רווחה ומשאיר לילדיו שוק עבודה אכזרי, נטול תנאי רווחה וללא אופק לחיים טובים.

זהו תחילת השבוע השלישי לגל מחאת הדיור, ל"מרד האוהלים" או לאווירת הכעס השוטפת את כיכרותינו ואת רחובותינו. בשלב הזה נדמה שאפשר לומר, בניגוד לתקוותם של פוליטיקאים מהקואליציה, שהמחאה הזאת תותיר חותם על הזיכרון הפוליטי בישראל. המחאה כוללת כבר יותר ממאהל ובו עשרות אוהלים במרכז תל אביב. זו מחאה בקנה מידה ארצי, המונה אלפי או עשרות אלפי משתתפים ובעלת אמירה כוללת: השלטון אינו מספק לנו צרכים בסיסיים.

אבל מהם אותם תנאים בסיסיים? בתחילה היו אלה אוסף מחאות נקודתיות על מחירם של הדלק או הגבינה, על היעדר דיור בר-השגה, או על היעדרו של שכר הוגן למתמחים במקצוע הרפואה. אבל אט-אט הפכה רשימת המכולת לדרישה לשינוי כללי באווירה ובתנאים בישראל: בימים הראשונים התנהלו במאהל בשדרות רוטשילד קבוצות דיון שדנו בפתרון למגוון רחב של בעיות - החל בשכר הדירה ונושאי רווחה, עבור בנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק וכלה בבעיות של מגדר ושוויון. אחדים מהפוליטיקאים ראו בפיזור המחאה הזה רמז לזמניותה או לרדידותה, אבל אחרים ראו בה עלה תאנה למאבק פוליטי-מדיני נגד מדיניות ימנית של הממשלה. "מפונקים - לכו לגור בפריפריה" נאמר למוחים יותר מפעם אחת. בפריפריה ימצאו המוחים דיור זול מזה שבמרכז הארץ, אבל לא ימצאו תעסוקה הולמת, אפשרות להתפתחות מקצועית, תחבורה ציבורית טובה, חיי תרבות, תחושת חירות לבני הקהילה הגאה, תנאים טובים לרופאים מתמחים או קוטג' זול יותר. לא רק נגד מחירי הנדל"ן והשכירות התקוממו המפגינים, אלא על רשימה ארוכה של תנאים המרכיבים חיים טובים, בעלי משמעות ומלאי תקווה: במידה רבה זו מחאה על אופי החיים של צעירים בישראל.

איחוד המאבקים לכדי מחאה כוללת הביא לשינוי ביעד המאבק. לא רק נגד כרישי הנדל"ן, חברי הכנסת המשתפים פעולה עם הטייקונים או ראש העיר המרוחק של תל אביב. נדמה שהמחאה הופכת להיות מחאה דורית. וכדאי להקשיב לקול הזה העולה בין השיטין: דור בני העשרים והשלושים כועס על הוריו - דור ההורים שנהנה מגל הצמיחה העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפך את מדינת הרווחה לשוק חופשי ובמהלך שלושים וארבעים שנות עבודה צבר רווחים והון. הדור הצעיר מרגיש שחלום ההצלחה הולך ומתרחק - שכבר לא די בלימודים ובעבודה קשה כדי לחיות כמו שצריך. "לא קיימת מדינה מערבית בה ציבור משכיל ומוכשר כל כך, המועסק בעבודות צווארון לבן, לא מצליח לגמור את החודש" טוען בלוגר של Ynet, אבל לא די בכך. המאבק אינו רק על לגמור את החודש בבנק, אלא גם על תנאי העבודה ותנאי החיים עצמם: רק הסתכלו על מאבק המתמחים וראו את דרישותיהם - קצת פחות שעות עבודה בבקשה, חלוקה הוגנת קצת יותר של הנטל בין דור המתמחים הצעיר לדור המומחים הוותיק.

זה כעשרים שנה, מאז עלה רבין לשלטון, שולט בארץ דור הצברים (למעט שנה לא משמעותית לאחר רצח רבין שבה היה שמעון פרס ראש ממשלה). רבין ושרון עוד היו בני דור התקומה - צברים מהזן הישן - אבל ממשיכיהם נתניהו, ברק ואולמרט כבר נולדו בשנות הארבעים, ובגרו אל ישראל העצמאית כעובדה קיימת. "דור עם זהות מפוקפקת שקיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה ואז הפך את המגש, כדי להשמין קצת יותר" כותב עליו הבלוגר קראוס. מקרי השחיתות והתרבות הפוליטית המפוקפקת של מנהיגינו בשנים האחרונות רק מחזקים את התחושה: מנהיגינו בני הדור הזה בטוחים שהכול מגיע להם. כשראש ממשלה בעבר או בהווה נוסע כדי לגייס תרומות למדינת ישראל אין על הציבור לתהות לדרכי מימון הנסיעה, עלינו רק להיות אסירי תודה על שהוא מקריב את שעותיו היקרות למעננו ולמחול לו על כל התנהלות לא תקינה שנעשתה לא בידיעתו, אך לרווחתו.

המחאה הדורית ששטפה את ארצות הברית ואת אירופה בסוף שנות השישים דילגה על ישראל. אין גם להשוות בין ה"פשעים" המיוחסים לדור ההורים של ילדי גרמניה, צרפת, צ'כיה וארצות הברית בשנות השישים לאלה המיוחסים לדור המבוגר היום. אבל המחאה הדורית מגיעה באיחור-מה אל המזרח התיכון כולו. מחאת האוהלים, שאין לה דוברים רהוטים, מטרות מוגדרות, הנהגה מלוכדת או משנה סדורה, לוכדת אמת בסיסית של מיאוס וייאוש שהם מנת חלקם של רבים, ואינה נותנת להם הגדרה של "כיבוש", "ציונות" או "משיחיות". הכעס אינו מופנה אל הצבא, המשטרה או הממסד, אלא אל שכבה רחבה של בעלי בתים הדומים לנו מאוד. אלה הורינו, מכריהם של הורינו, בני כיתתם וחבריהם לתנועה.

ספק אם המחאה הזאת תותיר חותם משמעותי בקלפיות, בתרבות הפוליטית הישראלית או בדרך הטיפול במגוון הבעיות החשובות העומדות על סדר היום. ספק אם אישים בעלי שאיפות פוליטיות כאלה או אחרות השייכים בדיוק לאותו דור ומעמד של בעלי הבתים הנהנתנים לא ינצלו אותה. ספק אם ילידי שנות הארבעים והחמישים הם אכן הכתובת הנכונה למחאה הכוללת על יוקר המחיה ואופי החיים בישראל של 2011. כך או כך בסוף השבוע הפסקתי להביט בזלזול על מחאת האוהלים שנדמתה לי עילגת מדי, לא פוליטית מדי ולא ממוקדת מספיק, והתחלתי להתבונן בה במבט אופטימי, כאל פתח דק של תקווה. מה אתכם?

מתן שפי הוא עורך תוכן באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה