הערות לסדר/ בין בריטניה וישראל
מדוע בישראל אין אלימות חברתית כמו בבריטניה, ומה עלול לגרום לכך שתתפרץ אלימות כזו. יאיר שלג על לקחי לונדון, שעלולים לחכות גם לנו.
המהומות האלימות בבריטניה, שמתרחשות ממש במקביל לאירועי המחאה החברתית בישראל, מזמינים באופן טבעי את ההשוואה: בין האלימות מעבר לים למחאה התרבותית המכובדת בישראל. גם ראש הממשלה, שבתחילת המאבק נראה כמזיע ונלחץ מהסערה המאיימת, יכול היום לברך את מזלו 'שלא עשני קמרון', שנאלץ להתמודד עם גל של מעשי ביזה והצתות כביטוי למחאה. לזכותם של מנהיגי המחאה הישראלים ייאמר שהם דחו מיידית כל הצעה (שנשמעה פה ושם בשבועות האחרונים) 'להגביר את האפקטיביות' של המחאה באמצעות גלישה לאלימות.
זו אכן שאלה מרתקת: מדוע באמת המחאה הפוליטית והציבורית בישראל כל-כך מרוסנת בסך-הכל בביטוייה – בין כשהיא עוסקת בנושאים חברתיים או בנושאים מדיניים? לכאורה, החברה כל-כך משוסעת והעימותים פה נראים כל-כך חריפים, כל-כך אקוטיים. והנה, באופן מעניין (וכמובן משמח) תופעות האלימות הפוליטית והחברתית די נדירות. היוצאים מן הכלל (מהומות ואדי סאליב ו'הפנתרים השחורים' בתחום החברתי ולהבדיל, רצח אמיל גרינצווייג ורצח רבין בתחום המדיני) רק מעידים על הכלל. בוודאי כשהדברים מושווים לחברה כמו צרפת שבה העימות על הפינוי מאלג'יריה (שלא היו מעורבים בו רגשות דתיים כמו אצלנו) הוביל לאינסוף מעשי טרור פנימיים, וכל עימות בתחום החברתי מוביל להתנגשויות אלימות בין המפגינים והמשטרה. אפילו בעולם הערבי הלא-דמוקרטי, שבו קיים פחד טבעי מתגובת השלטון, התייקרויות של מוצרי יסוד (בעיקר לחם) היוו לרוב, עוד לפני גל ההפיכות האחרון, פתח להתנגשויות אלימות.
נראה שהסיבה העיקרית היא החיבור בין שתי עובדות יסוד: היותה של ישראל מדינה קטנה, וממילא בעלת חברה קטנה ויחסית אינטימית, והעימות החיצוני האופף אותנו. החיבור בין שתי העובדות האלה גורם לאחריות גדולה גם מצד מי שיוצאים כנגד השלטון ומדיניותו. ניכר החשש מהאפשרות להוסיף לאיום החיצוני גם סכנה של כאוס פנימי; חשש שאכן עלול להיות מנוצל בידי שלטון היודע שהמפגינים נזהרים מלהרחיק לכת. וניכרת גם העובדה שהמוחים ומושאי המחאה – אנשי הימין וממשלות השמאל, ולהיפך, או 'נערי האוצר' ו'ראשי המחאה' – באים ממעגלים חברתיים בסך-הכל די קרובים; לעתים גדלו באותן שכונות ובתי-ספר, שירתו באותן יחידות בצבא, וממילא גם זה מפחית את הניכור והאיבה, ואת הפיתוי להגיע לאלימות. ואכן, לא במקרה פוטנציאל האלימות היותר גדול באופן יחסי בא לרוב משתי קבוצות אוכלוסיה ש'אינן מחוברות' לקולקטיב הזה: החרדים והערבים (ובשנים האחרונות, גם יותר ויותר מקרב 'נערי הגבעות' ביו"ש שאכן הולכים ומתנתקים מן החברה הישראלית גם בעוד היבטים). ואפילו בני שתי הקבוצות הללו מאופקות באופן יחסי למקובל בקרב קנאים דתיים, או בני מיעוט לאומי החש מקופח, בארצות אחרות.
שאלת תחושת השייכות היא מרכיב משמעותי בפוטנציאל האלימות גם בעוד היבט: לא במקרה, כנראה, מזוהים הבריונים האלימים בבריטניה בעיקר עם קבוצות מהגרים, ולא עם שכבות מצוקה ילידיות, שמצבן הכלכלי לא בהכרח יותר טוב מאלה של המהגרים. נראה שתחושת ההשתייכות היא מנבא אלימות יותר משמעותי מאשר המצב הכלכלי האובייקטיבי כשלעצמו. זה נתון חשוב שצריך לעמוד בפני מקבלי ההחלטות בישראל גם ביחס למדיניות ההגירה שלנו.
יש כיום ארגונים וקבוצות חברתיות הפועלים למען קליטת כמה שיותר מהגרי עבודה זרים בישראל, מתוך רצון לראות בדרך זו את ישראל מדינה פחות 'לאומנית' ויותר אוניברסאלית. כל עוד מדובר על מי שזוהו בבירור כפליטים שסכנת חיים אורבת להם, יש אכן לישראל מחויבות הומניטארית (וגם היסטורית, כבני עם שבניו היו לא פעם פליטים בעצמם) לקלוט את המבקשים, וגם זאת לא במספרים בלתי מוגבלים ובעיקר לא במחויבות לקליטת קבע, אלא ביצירת תנאים שיבהירו שמדובר בתושבות זמנית, עד שיתאפשר להם לחזור לארצותיהם או להגר לארץ אחרת, גדולה יותר. גם אנשים שכבר עובדים שנים רבות בישראל, ובמידה רבה קבעו כאן את ביתם והתערו בחברה הישראלית, זכאים להתחשבות מיוחדת.
לגבי כל שאר מהגרי העבודה, אירועי השבוע האחרון בבריטניה צריכים לשמש אות אזהרה: מי שפועל ליצירת איים גדולים של מהגרי עבודה בישראל, ויהיו סיבותיו נאצלות ככל שיהיו, מביא את ישראל לסכנת אלימות חברתית דומה לזו הבריטית. משום שכאן מדובר בקבוצות שמטבען אינן מרגישות שייכות ליחד הישראלי ולכן העכבות הרווחות בקרב הישראלים הוותיקים, גם בשיא זעקתם, עלולות להיות לא רלוונטיות לגביהם.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.