הערות לסדר/ המחאה החברתית

למה התפרצה המחאה החברתית דווקא עכשיו, מדוע מתנגד הימין הדתי למחאה ולמה הוא טועה בכך, ומהן הסכנות האורבות לפתחה של המחאה.יאיר שלג בנסיון לנתח כמה מהשאלות המרכזיות מסביב לתופעה הכי לוהטת בקיץ 2011.

המסורת היהודית מנבאת שימי החורבן עתידים להפוך לימי הגאולה. והנה בימי "בין המצרים" השנה (שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז, היום שבו - לפי המסורת - הובקעה חומת ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה, ובין תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש) יש תחושה של ימות המשיח בישראל: סוף-סוף הסולידריות הישראלית קמה לתחייה. אנשים אינם מוכנים עוד להיחשב לצמיתים של אילי ההון ואינם מוכנים להשלים עם העברתם של יותר ויותר משאבים ושירותים ציבוריים חשובים לידיים פרטיות, אלא רוצים להיאבק למען שינוי כולל של השיטה, ולא רק לדאוג לאיזה "סידור פרטי" לעצמם. מי היה מאמין, עד לפני שבועות מעטים, שצמדי המילים "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה" שוב יינשאו בגאון ברחובה של עיר, ולא רק על ידי קומץ "יפי נפש סוציאליסטים", הנחשבים ממילא לאנכרוניסטים, ואולי אף ל"לוזרים".

התפרצות המחאה מעלה כמה מחשבות מעניינות, הן על המחאה עצמה והן על הסכנות האורבות לה, שגם בהן ראוי לעסוק בכובד ראש.

• השאלה הראשונה והמעניינת ביותר היא כמובן מדוע התפרצה המחאה דווקא בעיתוי זה. יש כמובן תשובה אפשרית פרוזאית, אולי הטובה ביותר, והיא שמדובר בעניין מקרי. הרי התארגנויות כאלה מתחילות תמיד מכמה יחידים, וייתכן שבמקרה לאותם יחידים היה עכשיו זמן פנוי, או שהם הגיעו למסה קריטית של ייאוש ומיאוס, שגרמו להם לצאת לרחוב ולסמן בכך לרבבות שממילא חשו כמותם שאכן הגיע הזמן לעשות מעשה.
  
  אבל בצד האופציה הפרוזאית ייתכנו גם כמה תשובות משמעותיות יותר. ייתכן למשל שתחושת המבוי הסתום במו"מ עם הפלסטינים פינתה סוף-סוף מקום בסדר היום הלאומי לסוגיות אזרחיות, ובראשן, אכן, תחושת המיאוס מתרבות הגזל, החמדנות, העושק, הניצול, הפערים, מכירת כל ערך אנושי ותרבותי בנזיד עדשים של מולך הרייטינג. הספקנו לשכוח, אבל בתחילת שנות האלפיים זה כבר קרה: תחושת המבוי הסתום שנוצרה אז במו"מ עם הפלסטינים אפשרה את נסיקתה של מפלגת שינוי, שעסקה, בהצלחה אלקטורלית מרובה (לפחות לשתי קדנציות), בשסע הדתי-חילוני.
  עוד יותר קרוב הוא אישורו של "חוק החרם" בכנסת. לכאורה אין קשר בין הנושאים, אבל ייתכן מאוד שהתפרצות המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב (שם הוקם המאהל שנתן את האות לכל השאר, ונראה שהוא מזוהה במובהק, יותר מכל שאר הקבוצות, עם ארגונים וקבוצות בעלי אוריינטציה שמאלית מובהקת) נבעה מתחושת מובילי המחאה שהממשלה והרוב בכנסת הכריזו מלחמה עליהם ועל חבריהם לדעה. בבחינת: לא די שאתם שוחקים את חיי היום-יום שלנו, עכשיו גם סימנתם אותנו כאויבים! וממילא הרצון להפוך ממותקפים למתקיפים, ואגב כך גם להוכיח שהקרן החדשה ושאר גופי השמאל המותקפים אינם דואגים רק לעניין הפלסטיני אלא גם לעניי ישראל. אם אכן כך, נתניהו עלול לגלות שתמיכתו ב"חוק החרם" הייתה לא רק עמדה בלתי ראויה שלו, אלא גם אחת הטעויות הפוליטיות הגדולות שעשה בחייו.
• תופעה בולטת שכבר התבררה במהלך השבועיים הראשונים למחאה היא שיש מגזר אחד בלבד שממצב את עצמו באופן מובהק כאויבה של המחאה: הימין הדתי, ובייחוד המתנחלים. כמעט כל המאמרים שקראתם נגד המחאה – טיעוני השטחיות, הפופוליזם, הצביעות של "הצפונבונים העשירים" וכד' – היו פרי עטם של בני המחנה הזה. בניגוד למחשבה הרווחת, התופעה לא נובעת רק מתחושת איום פוליטי על ממשלת נתניהו או מכך ש"המתנחלים ממילא מסודרים בווילות שלהם". ממשלת נתניהו לא הייתה טובה במיוחד למתנחלים (בממשלה הזאת נקבע התקדים של הקפאת בנייה רשמית ביו"ש, ואפילו בשכונות היהודיות בירושלים המזרחית), וגם לצעירי הימין הדתי יש בעיות דיור ובעיות כלכליות בכלל. תופעה זו נובעת בעיקר מבעיה קשה שהולכת ומשתלטת על יחסי ימין-שמאל בישראל: העברת הוויכוח מעימות נקודתי (אף שהוא רחב כשלעצמו) בסוגיית "השטחים" לעימות גורף וכולל, שבו כל סמל וערך המזוהה עם המחנה האחד נתפס כבעייתי אצל אנשי המחנה האחר. כך אצל חלק מאנשי השמאל הפכו הדגל וההמנון לבעייתיים מעצם זיהוים עם "המחנה הלאומי", ועכשיו גם תפיסת הרווחה, המזוהה עם השמאל, נהייתה מוקצה אצל רבים מאנשי הימין הדתי, אף שתורת ישראל משדרת מסר סוציאליסטי ברור.
  
  העימות הכולל הזה בין המחנות הוא רעה חולה תמיד, אבל בהקשר הנוכחי הוא גם טעות פוליטית וציבורית קשה של המתנחלים. כמה דיברו שם במשך שנים על הרצון "להתנחל בלבבות" ולהתקרב לזרם המרכזי של החברה הישראלית. והנה כשסוף-סוף נוצרה הזדמנות כזאת, ואנשי המרד החברתי – בוודאי אלה שמחוץ לתל אביב - מתים לשתף פעולה עם אנשי הציונות הדתית, ואפילו עם המתנחלים (ולו כדי להוכיח שהמחאה חוצת מחנות פוליטיים), מתייצבים אנשי הימין מנגד ומצקצקים כל מיני טענות חמצמצות: את אחת ממארגני ההפגנה ראו בהפגנה של עדאללה, את האחר ראו בהפגנה של הקרן החדשה וכו'. זה לא רציני, חברים: אם אתם לא אוהבים את מאהל המחאה בשדרות רוטשילד, תקימו מאהל משלכם עם המסרים שלכם, אבל שיהיה ברור שדאגות החברה בישראל מעניינות גם אתכם, ואתם לא מתנכרים לכל נפגעי הברית בין ההון לשלטון.
• למרות כל האמור, גם על אנשי המחאה להיזהר מלסמן מגזרים שלמים כאויבים שלהם. השתתפתי בהפגנת המחאה במוצאי שבת האחרונה בירושלים, ואחד הדברים המרגשים בה היה שנציג הרופאים המתמחים היה רופא ערבי צעיר, שבשפה רהוטה ובוטחת, לא כנציג מיעוט המרגיש שהדיבור ניתן לו בחסד, ניסח את טענות המתמחים כנגד הסכנה האורבת למערכת הרפואה הציבורית. יש סימנים המעידים שהמחאה אכן מצליחה לקרב יהודים וערבים למאבק משותף, וזה מצוין. אבל בשעה שזיהוי הערבי כ"אחר" הולך ומתרופף צריך להיזהר מאוד שלא יגבר הפיתוי האנושי הרווח להגדיר את זהותך באמצעות שלילת הזולת, כלומר למצוא "אחרים" חדשים שיהיו סמלי השנאה של המחאה. יש סימנים מדאיגים לכך שהמתנחלים והחרדים עומדים להיכנס לתפקיד הזה. ודוק: לגמרי לגיטימי, ואפילו מתבקש, להתלונן על הקצאות משאבים מופרזות למתנחלים ולחרדים, אבל הביקורת צריכה להיות מכוונת כנגד החלטות הממשלות בנושא ולא כנגד המתנחלים והחרדים עצמם, שזכאים לכבודם האנושי כמו כל בני קבוצה אחרת באוכלוסייה.
• ברוח זו ראוי להתגבר גם על הפיתוי להציב במרכז המחאה דרישות והתבטאויות בעלות גוון אישי, והכוונה היא בעיקר לדרישה מראש הממשלה להתפטר. הפיתוי עצמו לגמרי מובן: נתניהו היה מזמן לסמל המדיניות הרואה בהפרטה ובצמצום המגזר הציבורי סוג של אורתודוקסיה חדשה, לא משנה באילו שירותים וצרכים מדובר. אני אישית אשמח לראות את נתניהו הולך הביתה מסיבות מדיניות וכלכליות, ואפילו אישיותיות, גם יחד. ובכל זאת נכון להתמקד בדרישות ולא באדם. בסופו של דבר, אותן דרישות צריכות להיות מוצגות לפני כל מנהיג פוליטי בישראל – בין שמדובר בנתניהו ובין שמדובר בציפי לבני או בשלי יחימוביץ'. התמקדות כזאת גם תנטרל את ניסיונו של נתניהו להיחלץ מהביקורת באמצעות הצגתה כביקורת המיועדת בעיקר להשגת ראשו הפוליטי.
• ואשר לדרישות עצמן: בימים האחרונים התחילו מנהיגי המחאה לדבר בשפה של דרישות ספציפיות, ויש לכך חשיבות עליונה. חוסר יכולתם לעשות זאת עד היום פגע מאוד באפקטיביות של המחאה בימיה הראשונים. מחאה אמוציונלית שמדברת בכלליות על שנאת הטייקונים והממשלה ודורשת דרישה כללית ל"צדק חברתי" יכולה ליצור קתרזיס רגשי לימים אחדים, אבל בהיעדר דרישות ברורות היא עלולה להסתיים בכישלון ובמפח נפש גדול, שעלול להיות מסוכן.
  עכשיו, משהוצגו הדרישות, חשוב לנהל בעניינן מו"מ רציונלי: להגדיר סדרי עדיפויות ולוחות זמנים ריאליים. אין לוותר על דרישות בתחום המיסוי, שאפשר להשיג בזמן קצר יחסית, אבל יש להכיר בכך שיהיו דברים שלא ימומשו באופן מידי. אוהל המחאה של תנועת המחנות העולים בירושלים, שבו ביקרתי השבוע, אף צועד צעד חשוב נוסף: לא רק שהוא מפרט את הדרישות הראויות ואת הגיונן, אלא גם את המקורות התקציביים לקיומן. עניין זה חשוב ביותר כדי שהמחאה לא תהפוך לאמירה פופוליסטית חסרת אחריות, שבזמן שהיא דואגת להינצל מהחולשות המבניות של הכלכלה הישראלית היא פוגעת ביתרונות היחסיים שלה (אי-אפשר להתעלם מההישגים שבשיעורי האבטלה והצמיחה הישראליים, המזהירים לעומת המתרחש בשאר העולם המערבי, ובכלל זה בארצות הברית).

השורה התחתונה: דווקא כדי לחזק את המחאה ולעשותה עמידה יותר בפני ביקורת, וממילא מצליחה יותר, חייבים מנהיגיה להיות קשובים ולהפנים כמה אזהרות הניתנות להם לא על ידי יריביה, אלא דווקא על ידי מי שרוצים מאוד בהצלחתה.

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.