החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בעניין המבצע ברפיח | עיקרים ומשמעויות

ההחלטה על צווי ביניים נוספים בהליך הג'נוסייד מצרה אמנם את מרחב הפעולה המבצעי של ישראל ברפיח, אבל מותירה לה מרחב גמישות בפרשנות וביישום של הצווים. נחישות רבה יותר במתן מענה לצרכים ההומניטריים של האזרחים ברצועת עזה, לצד גילוי אחריות רבה יותר של פוליטיקאים מבית ושיתוף פעולה הדוק של ישראל עם בעלות בריתה מחוץ, יאפשרו לישראל לקדם את היעדים המבצעיים שלה במלחמה תוך צמצום החיכוך המדיני והמשפטי בזירה הבינלאומית.

Photo by Bastiaan Musscher / ICJ

רקע

ביום 24 במאי 2024, נתן בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) שבהאג את הכרעתו בבקשה של דרום אפריקה כי יורה על צווי ביניים נוספים נגד מדינת ישראל, במסגרת התביעה שהגישה בהאשמה לביצוע פשע השמדת עם (ג'נוסייד) ברצועת עזה (לרקע על התביעה של דרום אפריקה, ראו כאן).

זוהי הפעם הרביעית שדרום אפריקה פונה לבית הדין מאז החל להתנהל בפניו ההליך המשפטי בסוף שנת 2023, בבקשה כי יוציא צווי ביניים, לרבות צו שיורה על הפסקת הלחימה ברצועת עזה. בעוד שהדיון וההכרעה לגופה של התביעה לא צפויים לפני שנת 2025 (בית הדין הורה לדרום אפריקה להגיש את טיעוניה הכתובים עד לסוף אוקטובר 2024 ולישראל להגיש את המענה מצדה עד לסוף יולי 2025), דרום אפריקה מנצלת את הכללים הפרוצדורליים של בית הדין – המסמיכים אותו להורות על צווי ביניים הדרושים בדחיפות כדי למנוע פגיעה בלתי הפיכה בזכויות עליהן מגינה אמנת הג'נוסייד – כדי לקדם הוצאתם של צווי ביניים שונים, לרבות כאלה שיגבילו את פעילותה של ישראל ברצועת עזה. 

כך, עד כה הורה בית הדין על שורה של צווי ביניים המכוונים לישראל, שעניינם, בין היתר, בחובות ההומניטריות של ישראל ביחס לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה (לרבות הכנסה של סיוע הומניטרי ופתיחת מעברים יבשתיים לשם כך והגדלת נפח ושעות פעילותם), ובחובה לנקוט פעולות מניעה ואכיפה ביחס להסתה לג'נוסייד. כמו כן, הורה בית הדין לישראל מספר פעמים על הגשת דוחות ביחס ליישום צווי הביניים.

בכך לקח על עצמו בית הדין בפועל תפקיד של פיקוח על הלחימה ברצועת עזה, ובמידה מסוימת היא מתנהלת בצילו. לא בכדי ציין בביקורת השופט אהרון ברק, שמונה על-ידי מדינת ישראל כשופט אד-הוק בהליך, בחוות דעת המיעוט שנתן עת הורה בית הדין על צווי ביניים נוספים ב-28 במרץ 2024, כי בית הדין נענה להזמנה של דרום אפריקה לכך שישמש מיקרו-מנהל של המלחמה ברצועת עזה, וכי הוא עושה שימוש באמנת הג'נוסייד כתירוץ כדי לפסוק על-בסיס דיני הלחימה. עוד הוסיף כי זהו מהלך מסוכן, במיוחד כאשר אחד הצדדים לסכסוך (חמאס) כלל אינו צד לאמנת הג'נוסייד. השופט ברק חוזר על ביקורת זו גם בחוות דעת המיעוט שלו בהקשר של ההחלטה הנוכחית.

ואולם, עד כה נמנע בית הדין מלהיענות בחיוב לבקשה של דרום אפריקה כי ייתן צו המורה לישראל על הפסקת הלחימה ברצועת עזה. מבחינה משפטית, קשה להצדיק צו כזה, השולל למעשה ממדינה את זכותה להגן על שטחה ועל אזרחיה. קושי זה חריף במיוחד במקרה הנוכחי, שבו אחד הצדדים לעימות המזוין - חמאס - אינו מדינה כלל, אינו צד לאמנת הג'נוסייד או להליכים המשפטיים, ואינו כפוף לסמכות בית הדין. ההחלטה הנוכחית של בית הדין מהווה התפתחות משמעותית בהיבט זה.

להלן עיקרי ההחלטה, וכן כמה תובנות ביחס אליה וניתוח תמציתי של משמעויותיה.

מדוע החליט בית הדין כי נדרשת הוצאת צווי ביניים נוספים על אלה שכבר הורה עליהם בעבר?

לאחר שכבר ניתנו צווי ביניים על-ידי בית הדין, כפי שנעשה לראשונה בהחלטתו מיום 26 בינואר 2024, הוצאה של צווים חדשים או תיקון הצווים הקיימים מחייב את הצד המבקש זאת – דרום אפריקה – להוכיח שינוי במצב ששרר בעת שניתנו הצווים המקוריים. בנוסף, כאמור, נדרש להוכיח כי אם לא יוצאו הצווים החדשים או יתוקנו הקיימים בדחיפות עוד טרם יפסוק בית הדין לגופה של התביעה, תחול פגיעה בלתי הפיכה בזכויות עליהן מגינה אמנת הג'נוסייד.

בית הדין, ברוב של 13 שופטים מול שני שופטי המיעוט, קובע כי המתקפה הישראלית ברפיח שהחלה ב-7 במאי 2024, והעקירה הנרחבת של אזרחים פלסטינים בעקבות כך, מהווים שינוי במצב. עוד קבע בית הדין, כי לא שוכנע שמאמצי הפינוי מרפיח והצעדים הנוספים שנקטה ישראל לטובת ביטחונם של האזרחים הפלסטינים, מספקים על-מנת להתמודד בצורה נאותה עם הסיכון הגדול שהם נתונים בו בעקבות המתקפה ברפיח. בתוך כך, בית הדין קובע כי ישראל לא סיפקה די מידע באשר לביטחונם של האזרחים במהלך הפינוי מרפיח, או ביחס לזמינות של סיוע הומניטרי ומחסה באזור אל-מוואסי לטובת 800,000 האזרחים העקורים שהתפנו עד כה. על-כן מסיק בית הדין כי תיקון של צווי הביניים עליהם הורה בעבר דרוש בדחיפות, כדי למנוע נזק בלתי הפיך לאזרחים הפלסטינים.

מה החליט בית הדין?

ברוב של 13 שופטים מול שני שופטי המיעוט, בית הדין אשרר את כל צווי הביניים שנתן בעבר (ב-26 בינואר וב-28 במרץ 2024), וכן הורה על צווי הביניים החדשים הבאים:

• המבצע ברפיח – בית הדין קובע כי "על ישראל לחדול מיידית את המתקפה הצבאית שלה, וכל פעולה אחרת ברפיח, אשר עלולות להשית על האוכלוסייה הפלסטינית תנאי חיים היכולים להביא להשמדתה, באופן מלא או חלקי".
  כלומר, בניגוד לבקשת דרום אפריקה, בית הדין לא מורה באופן החלטי על הפסקה כוללת של הלחימה ברצועת עזה כולה ואף לא ברפיח. הצו מכוון לפעילות הצבאית ברפיח בלבד, וגם לגביה נוקט לשון מותנית.
  ניתן לצפות כי הניסוח העמום שבו בחר בית הדין – ככל הנראה כדי לגבש תמיכה רחבה בקרב שופטיו – יהיה נתון למחלוקת פרשנית באשר לתוכנו כמו גם באשר למשמעויות המעשיות שלו.
  מבחינת ישראל, ניסוח עמום זה מאפשר מרחב גמישות מסוים להמשיך בפעילות צבאית ברפיח, תוך נקיטת צעדים נוספים שיבטיחו מתן מענה הולם לצרכים ההומניטריים ולביטחונה של האוכלוסייה האזרחית (שכן בראיית בית הדין, הצעדים שננקטו עד כה היו בלתי מספקים). הדברים אמורים הן לגבי פעילות צבאית ברפיח שיש לה השלכות על האוכלוסייה האזרחית בחלקים אחרים של רצועת עזה, הן לגבי הבטחת ביטחונם של האזרחים המתפנים, והן לגבי הצורך לתת מענה הומניטרי הולם באזורים אליהם הם מתפנים. בעניין זה ישראל תוכל להסתייע בחוות הדעת של השופט גאורג נולטה (גרמניה), המחדד שישראל צריכה להגביל את הפעולות הצבאיות שלה ברפיח רק ככל שהן עלולות לגרום לתנאים שיביאו להשמדה הפיזית של האוכלוסייה הפלסטינית, כולה או חלקה. 

• מעבר רפיח – בניגוד לבקשה של דרום אפריקה, לפיה על בית הדין להורות לישראל לסגת ממעבר רפיח, הוא נמנע מלעשות כן. עם זאת, בית הדין מורה לישראל לשמור על מעבר רפיח פתוח לטובת מעבר ללא הפרעה של סיוע הומניטרי בהיקף הנחוץ. בכך, מתעלם בית הדין לחלוטין מן העובדה שהסגירה של מעבר רפיח נעשתה בהחלטה של מצרים, וכי שיתוף הפעולה של מצרים הכרחי כדי לקיים צו זה. שופטי המיעוט, השופט אד-הוק אהרון ברק וסגנית נשיא בית הדין ג'וליה סבוטינדה (אוגנדה), מתייחסים לסוגיה זו.

• כניסה לרצועת עזה של גורמי חקירה של האו"ם – בית הדין מורה לישראל להבטיח ללא הפרעה את הגישה (ensure the unimpeded access) לרצועת עזה של ועדות בדיקה וגופי חקירה שהוסמכו על-ידי האו"ם כדי לחקור טענות לג'נוסייד. בכך נענה בית הדין באופן מצומצם לבקשה של דרום אפריקה, אשר ביקשה לאפשר כניסה גם של גורמים בינלאומיים וגורמים זרים נוספים, וכן של עיתונאים. שאלה מעניינת היא אם הצו מאפשר לישראל להגביל את הכניסה לרצועת עזה של הגורמים הנ"ל רק דרך מעבר רפיח, או שמא הוא מחייב את ישראל להתיר את כניסתם גם דרך שטחהּ. שאלה רלוונטית נוספת היא אם גופי האו״ם הקיימים, כגון ועדת בירור העובדות ביחס להפרות זכויות אדם בשטחים שכבר פועלת לצד מועצת זכויות האדם, נחשבת כגוף מוסמך לחקור טענות בדבר ביצוע ג׳נוסייד, אף שהדבר לא נזכר בכתב המנדט שלה.

• הגשת דוח על יישום צווי הביניים – בית הדין מורה לישראל להגיש בתוך חודש דוח על הפעולות שנקטה ליישום הצו. בכך, נענה בית הדין באופן חלקי בלבד לבקשה של דרום אפריקה שישראל תגיש דוח פומבי בתוך שבוע.
  
  

כיצד הכריע בית הדין במחלוקת העובדתית בין הצדדים באשר למצב השורר בשטח?

בפני בית הדין עמדו למעשה שתי גרסאות עובדתיות שונות בתכלית שהציגו דרום אפריקה וישראל באשר להשלכות של המבצע ברפיח על האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, בין היתר באשר לתנאים ההומניטריים השוררים באזורים אליהם מתפנה האוכלוסייה (ראו כאן לתיאור מחלוקת עובדתית זו). דעת הרוב מאמצת למעשה את גרסתה של דרום אפריקה, כי המצב ההומניטרי בשטח החמיר מאוד בעקבות המבצע ברפיח, וכי ישראל לא נקטה את הפעולות הנדרשות כדי לתת את המענה הנדרש.

בעשותם זאת, מייחסים השופטים משקל רב להצהרות ולדיווחים של גורמי האו"ם, אשר בשבועות ובימים האחרונים פרסמו דיווחים קשים על המצב ההומניטרי בשטח, הסותרים את הדיווחים של ישראל. לא מן הנמנע שגורמי האו"ם עשו זאת גם מתוך כוונה להשפיע על החלטת בית הדין. השופט אד-הוק ברק מבקר בחוות דעת המיעוט שלו את בית הדין על ההסתמכות שלו על מקורות אלה (כמו גם על פרסומים בתקשורת ובמדיה החברתית), מבלי לאמת אותם ולבדוק את תוקפם, וזאת בניגוד לגישתו הרגילה של בית הדין בהקשרים אחרים.

כיצד השיח הפוליטי והציבורי בישראל השפיע על החלטת בית הדין?

חוות הדעת של השופט נולטה מלמדת על ההשלכות החמורות מבחינת ישראל של ההצהרות של פוליטיקאים ישראלים ושל הפגיעה במשאיות הסיוע ההומניטרי על-ידי אזרחים ישראלים, ועל ההשפעה שהיתה להם על העמדה של לפחות חלק מן השופטים שבעבר התנגדו להוצאת צווים שיגבילו את הפעילות המבצעית של צה"ל. כבר בחוות דעת קודמת הביע השופט נולטה דאגה מכך שהשיח הציבורי הנפיץ בישראל עלול לתרום לסיכון לביצוע מעשי ג'נוסייד.

בחוות הדעת הנוכחית שלו, השופט נולטה מציין בדאגה כי השיח הציבורי הנ"ל נמשך, וכולל גם קריאות מפורשות למנוע סיוע הומניטרי לאזרחים ברצועת עזה. הוא מציין הצהרות כמו אלה של חה"כ בצלאל סמוטריץ', שר האוצר (וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני) מלפני מספר שבועות, שמהן משתמע שקרא להשמדה לא רק של חמאס אלא גם לפגיעה באוכלוסייה האזרחית ("אין חצי עבודה. רפיח, דיר אל-בלח, נוסיראת - השמדה מוחלטת"), ושל חה"כ איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי (אף הוא חבר בקבינט המדיני-ביטחוני), שהביע התנגדות להעברת משאיות סיוע ההומניטרי לרצועת עזה.

לגישת נולטה, גם הצהרות של גורמים ישראלים שאינם מהווים חלק משרשרת קבלת ההחלטות הרשמית מהוות אינדיקציות חמורות להקשר הפוליטי הנפיץ, מה שמטיל צל של ספק על השאלה אם ישראל אמנם תוכל לעמוד במחויבויות עליהן הצהירה לתת מענה הומניטרי הולם לאזרחים המתפנים מרפיח. כדוגמה להצהרה כזו הוא מביא את הקריאה של שמעון בוקר, סגן יו"ר תנועת הליכוד העולמית, אשר אמר בריאיון טלוויזיה כי צה"ל צריך היה כבר להיכנס לרפיח והוסיף "אין שמה בלתי-מעורבים, וצריך להרוג ולהרוג ולהרוג". לדבריו של השופט, אישוש לחששותיו בעניין זה ניתן למצוא בקריאה של גורמים רשמיים בכירים, דוגמת השר לביטחון לאומי, נגד העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה ובתמיכה שלהם בתקיפות של שיירות סיוע על-ידי אזרחים ישראלים. השופט מציין כי משטרת ישראל וצה"ל לא מנעו את הפגיעה בשיירות הסיוע.

מה היה מאזן הכוחות בין שופטי בית הדין?

כאמור, החלטת בית הדין ניתנה ברוב גדול של 13 שופטים מול שני שופטי מיעוט (השופט פיטר טומקה מסלובקיה נעדר מן הדיונים ואינו חתום על החלטת בית הדין). שופטים אשר בעבר התנגדו לכך שבית הדין יורה על הפסקת הלחימה בעזה, תמכו הפעם במתן צו שמצר במידה זו או אחרת את מרחב הפעולה המבצעי של ישראל ברפיח (למשל, השופטת שרה קליבלנד (ארצות הברית), השופט רוני אברהם (צרפת), השופט יוג'י איוואסאווה (יפן), השופט בוגדן-לוצ'יאן אורסקו (רומניה) והשופט נולטה). כאמור, נראה שהניסוח העמום של הצו הנוגע להמשך הלחימה ברפיח נבע מן הרצון לגבש תמיכה רחבה בקרב שופטי בית הדין.

השופט אד-הוק ברק נותר בעמדת מיעוט ביחס לכלל צווי הביניים עליהם הורה בית הדין. זאת בדומה להחלטת בית הדין מ-28 במרץ 2024. השופט ברק מעביר ביקורת מרומזת על בית הדין לפיה הוא מושפע מן הלחצים המופעלים עליו ומן הרצון להביא לסיום הלחימה, והחלטתו אינה נובעת רק משיקולים משפטיים. הוא שב על הקשיים עליהם הצביע בעבר, הנובעים מכך שחמאס כלל אינו צד להליך, וכי בית הדין חורג מן המנדט שמאפשרת לו אמנת הג'נוסייד.

בהחלטתו, השופט ברק מפרש באופן מצמצם את הצו עליו הורו שופטי הרוב ביחס להמשך המבצע ברפיח. לגישתו, הצו מחייב את ישראל לעצור את המתקפה הצבאית ברפיח רק במידה שהדבר יידרש כדי לעמוד בהתחייבויותיה מכוח אמנת הג'נוסייד. במובן זה, הצו רק מאשרר את ההתחייבויות של ישראל הקיימות ממילא מכוח האמנה, והיא רשאית להמשיך במבצע כל עוד היא ממלאת את התחייבויותיה אלה. השופט ברק מחדד שהצו עליו הורה בית הדין שונה בתכלית מזה שביקשה דרום אפריקה (הפסקה מיידית של כל פעולות הלחימה של ישראל ברצועת עזה והסגת כוחותיה משטחה), והוא אינו גורע מזכותה של ישראל למנוע ולהגיב לאיומים ולהתקפות חמאס, להגן על עצמה ועל אזרחיה, ולשחרר את החטופים הישראלים. הוא קובע כי המבצע ברפיח כלל אינו מעורר שאלות שהן במסגרת אמנת הג'נוסייד, בהיעדר ראיות לכוונה מצד ישראל לביצוע ג'נוסייד.  

סגנית הנשיא סבוטינדה בחוות דעת המיעוט שלה שותפה לדברי ההסתייגות והביקורת של השופט ברק מדעת הרוב. בנוסף, היא מתארת את המצב הביטחוני הכללי בו מצויה ישראל ואת השלכותיו על אזרחיה, ואת העובדה שגם לחמאס אחריות למצב הקשה ברצועת עזה. לבסוף, היא מעבירה ביקורת על חוסר ההגינות הפרוצדורלי שבו נהג בית הדין בישראל, לרבות העובדה שהנחה אותה להשיב לשאלת השופט נולטה במהלך השבת.

האם בית הדין התייחס לחטופים הישראלים המוחזקים על-ידי חמאס?

כבהחלטות קודמות, גם בהחלטה הנוכחית מביע בית הדין דאגה לגורלם של החטופים הישראלים המוחזקים ברצועת עזה וקורא לשחרורם המיידי ללא תנאים. מכיוון שחמאס אינה מדינה ואינה צד להליך בפני בית הדין, קריאה זו היא בעלת ערך סמלי בלבד, ומחדדת את הבעייתיות הרבה שיש בהליך המתנהל בפני בית הדין, שרק צד אחד ללחימה בעזה משתתף בו.

האם ישראל יכולה להמשיך במבצע הצבאי ברפיח?

החלטת בית הדין מצרה לכאורה את מרחב הפעולה המבצעי של ישראל ברפיח, שכן משתמע ממנה שהפעולות שעשתה ישראל עד כה (בעיקר ביחס לפינוי האוכלוסייה ולמענה ההומניטרי הניתן למפונים) – אינן מספקות בראיית בית הדין. בה בעת, הניסוח העמום של הצו המתייחס ללחימה ברפיח, והעובדה שצו זה ניתן על-מנת להגשים את המחויבויות של ישראל במסגרת אמנת הג'נוסייד שהיא מקור סמכותו הבלעדי של בית הדין, מותירים בידי ישראל מרחב גמישות מסוים בפרשנות וביישום שלו, במיוחד אם תוכל להראות שיפור בהיקף הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועת עזה.

בהיותה צד לאמנת הג'נוסייד, לישראל יש מחויבות משפטית במישור הבינלאומי לכבד את החלטת בית הדין. לבית הדין אין יכולת לאכוף מחויבות זו, ולמעשה יכולת כזו נתונה רק בידיה של מועצת הביטחון של האו"ם.

בתגובה של מדינת ישראל להחלטת בית הדין מיום 24 במאי 2024 (ראו כאן את הנוסח באנגלית של ההצהרה המשותפת של ראש המטה לביטחון לאומי ודובר משרד החוץ), הצהירה ישראל כי "לא קיימה ולא תקיים במרחב רפיח פעילות צבאית שיוצרת תנאי מחיה שעלולים להביא להשמדתה של אוכלוסייה אזרחית פלסטינית, כולה או חלקה". נראה כי בכך למעשה הצהירה ישראל כי תפעל בהתאם לצו שהוצא בהקשר של הלחימה ברפיח. כך גם בהתייחס לצו הנוגע למעבר רפיח ("ישראל תוסיף לשמור על מעבר רפיח פתוח, תאפשר הכנסת סיוע הומניטרי רצוף מן הצד המצרי של המעבר, ותמנע מארגוני טרור לשלוט במעבר"). תגובה זו מצמצמת את הפוטנציאל לחיכוך מדיני ומשפטי מצדה של ישראל בזירה הבינלאומית. יש לציין, עם זאת, כי התגובה הישראלית לא התייחסה לרכיבים אחרים של החלטת בית הדין, ובעיקר לצו בדבר כניסת גופי חקירה בינלאומיים לרצועת עזה.

בנוסף, לאחר מתן החלטת בית הדין, דווח כי ארצות הברית ומצרים הסכימו על מתווה לחידוש העברת משאיות סיוע הומניטרי ודלק ממצרים אל גופי האו"ם ברצועת עזה דרך מעבר כרם שלום (טרם הוסכם על הפתיחה מחדש של מעבר רפיח מצדו המצרי). התפתחות זו כשלעצמה עשויה לסייע לישראל להראות כי ננקטים צעדים לשיפור המצב בשטח בהשוואה לזה ששרר בעת שנתן בית הדין את החלטתו.

מה עוד יכולה ישראל לעשות לנוכח החלטת בתי הדין?

בהינתן הצו הנוגע להמשך המבצע הצבאי ברפיח, וההערכה שפרשנותו ויישומו יהיו נתונים במחלוקת, חשוב שהמשך הפעילות הצבאית של ישראל ברפיח ייעשה בתיאום עם בעלות הברית שלה, בדגש על ארצות הברית, במטרה לתת לגיטימציה לכך שישראל אינה פועלת בהפרה של החלטת בית הדין.

החשיבות של תיאום כאמור נובעת לא רק מתוך האינטרס שלא להיות מואשמת בהפרה של המחויבויות המשפטיות הבינלאומיות שלה, אלא גם לנוכח הסיכון שאם ישראל תואשם בהפרה של החלטת בית הדין, עלולות להיות לכך השלכות רחבות הרבה יותר: במישור היחסים המדיניים של ישראל עם בעלות בריתה והיכולת ליהנות מן התמיכה הדיפלומטית שלהן; בהקשר של היכולת של ישראל להמשיך ולרכוש אמצעי לחימה מגורמים זרים, אשר כבר כיום נתונה בלחצים כבדים; בהקשר של תלונות והליכים פליליים המקודמים חדשות לבקרים נגד בכירים בדרג המדיני ונגד מפקדי וחיילי צה"ל בשורה מתארכת של מדינות בעולם; וכן במישור החקירה הפלילית המתנהלת בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC) וההחלטה שאמורה להתקבל בו בעתיד הקרוב ביחס לבקשת התובע להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון באשמה של מדיניות של שימוש בהרעבה של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה כשיטת לחימה.

לאור הנזק הנגרם לישראל כתוצאה מהתבטאויות בלתי ראויות של אישי ציבור ישראלים, כפי ששבה ומלמדת ההחלטה הנוכחית, חשוב להימנע מהתבטאויות מהן משתמעת כוונה להפר את הדין. וככל שהצהרות כאלה נאמרות, יש מקום לבחון אותן גם בכלים אכיפתיים. בדומה, יש להמשיך ולהיאבק בתופעה של חיילים המתבטאים באופן בלתי ראוי, וכן לפעול כדי למנוע פרסום של התבטאויות כאלה ברשתות החברתיות.

לבסוף, ישראל צריכה לגלות נחישות בלתי מתפשרת במתן מענה לצרכים ההומניטריים של האזרחים ברצועת עזה, ובכלל זה למנוע את הניסיונות של אזרחים ישראלים לסכל העברת סיוע הומניטרי כאמור.