האם טקסי ימי הזיכרון והעצמאות יכולים שלא לשאת משמעות פוליטית?
עצם הניסיון להפנות את המבט מהמחלוקות בנושאי המהות של החברה הישראלית: בדמוקרטיה, בביטחון, ביחסי דת ומדינה, הוא ניסיון להרחיק, לטשטש ולמנוע את הדיון המתחייב והקשה בשאלות אלו, על אחת כמה וכמה בתקופה זו, שבה ההכרעות הן לעתים של חיים ומוות. ערב יום העצמאות ה-76, יש לערוך חשבון נפש פוליטי וחברתי ובעיקר לשאול כיצד באה לידי ביטוי אחריות של ממשלה לכלל אזרחיה?
Photo by Chaim Goldberg/Flash90
"אנחנו ילדי התקופה"*, כתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר ידוע וחשוב שלה: "התקופה היא פוליטית".
התקופה הנוכחית גם היא כמובן פוליטית, אף שימי הזיכרון מהווים מרחב שבעבר צפוי היה שלא ייהפך לפוליטי. מרחב שיש בו קדושה, התכנסות, אחדות ושאר מילים שמבקשות להזכיר שהזיכרון הוא מעל לכל מחלוקת. בעשורים האחרונים בולטים יותר ויותר הקולות המאתגרים את הניסיון להשאיר את ימי הזיכרון מחוץ למחלוקות החברתיות והפוליטיות, והשנה הם מהדהדים בשיח הציבורי יותר מתמיד. קולות אלו אינם בהכרח תוצר של החלטות כאלה ואחרות של גורמים ממסדיים. אבל הם כן משקפים את רוח ההגמוניה הישראלית הנוכחית, בין אם זה בממשלה, בתקשורת, במערכת החינוך ובמוסדות נוספים.
המתח בין התביעה להתכנסות ואחדות לבין המציאות המדממת שבתוכה תציין ישראל את שנתה ה–76 קשה להכלה. הכבוד לנופלים במלחמות השונות ובפרט בזו שעדיין מתנהלת, ולנספים במתקפת 7.10, לא יבוא לידי ביטוי בעוד טקס ובמליצות שונות ולא יתמצה רק בהנצחת הסיפור האישי ושל כל אחד ואחת מהם. "גם שירים לא פוליטיים, הם פוליטיים", כותבת שימבורסקה. הם פוליטיים כי עצם הניסיון להפנות את המבט מהמחלוקות בנושאי המהות של החברה הישראלית בדמוקרטיה, בביטחון, ביחסי דת ומדינה, הוא ניסיון להרחיק, לטשטש ולמנוע את הדיון המתחייב והקשה בשאלות אלו. על אחת כמה וכמה בתקופה זו, שבה ההכרעות בשאלות הללו הן הכרעות של חיים ומוות. של 132 החטופים, של החיילים והחיילות בסדיר ובמילואים הנלחמים בעזה ובצפון, של מאות אלפי אנשים ונשים שמפונים כבר שבעה חודשים מביתם ושל חברה במשבר עמוק, בכל תחומי החיים שלא תהיה לה תקומה ללא ההכרה בכך שלהתעלמות מהמציאות המורכבת ולניסיון לטשטש אותה באמצעות טקסים ומילים יפות יש גם משמעויות וכוונות פוליטיות.
מתח זה בא לידי ביטוי בזירות רבות, אבל במערכת החינוך הוא מקבל ביטוי בולט במיוחד. ההתייחסות לזירה החינוכית כזירה שהיא א-פוליטית אינה חדשה כמובן ויש לה שורשים היסטוריים. אבל, טקסי הזיכרון, מערכי השיעור והנושאים בהם מבקש משרד החינוך לעסוק בימים אלה מתמקדים בסיפורי הגבורה ובערכי התקומה והניצחון. אלו נושאים חשובים, אך ללא ההקשרים הפוליטיים שלהם, הם נשארים עקרים מתוכן ואינם מהווים כלי לחשיבה על הדרך לתקומה לאחר אירועי השבעה באוקטובר.
הפוליטיקה הישראלית הגיעה לשיאים של אבסורד וציניות שעל רקע המלחמה הנמשכת כבר לא ניתן להסתיר. אירועי הזיכרון והעצמאות השנה מחדדים זאת. התביעה להשהות את המחלוקות בשם קדושת הימים הללו, יותר משהיא מבקשת לכבד את זכר הנופלים ולציין את יום העצמאות, היא מבקשת להימנע מהצורך לתת תשובות אמיתיות למצבה של החברה בישראל בעת הזו. במובן זה, זהו ניצול ציני של התקופה כדי להשתיק ולהדיר את מי ששואלים שאלות קשות.
יום העצמאות ה-76 צריך להיות נקודת המוצא לשאלות שלא נשאלות באופן ברור במרחב הישראלי. לא במוסדות המדינה, לא באולפני החדשות, לא במערכת החינוך ולא בשיח הציבורי. שאלות הקשורות בנסיבות שהביאו לכך שישראל בשנת 2024 היא מדינה שהמתים שלה חשובים יותר מהחיים, שהאדישות וקהות הרגשות לחיי אדם הולכת וגוברת, שהיכולת להכיל את הכאב והסבל של מי שאיננו חלק מהמעגל הקרוב של כל אחד מאיתנו נעלמה כמעט לחלוטין והשאלה הצופה פני עתיד: כיצד באה לידי ביטוי אחריות של ממשלה לכלל אזרחיה. ואולי, דרך שאלה זו, גם לחזור ולהגדיר מחדש מהו תפקידה של הפוליטיקה בישראל. מערכת החינוך היא מקום נכון להתחיל בהעלאת שאלות אלו ובמתן אפשרות לחשיבה והעמקה בנסיבות חיינו.
השיר של שימבורסקה מזכיר שהכל פוליטי. גם מושגי הקדושה, האחדות, ההנצחה והזיכרון, מבטאים אינטרסים פוליטיים. תמיד ביטאו אבל הפעם זה בולט יותר.
אחד הבתים בשיר מציין
ש"אף שולחן הישיבות, שעל צורתו
התווכחו חודשים ארוכים:
מסביב לאיזה שולחן יש לשאת ולתת
על אודות חיים ומות, עגול או מרובע".
הוא פוליטי.
הימים הנוכחים עמוסי הטקסים וקולות מחאה, הם גם ימים לחשבון נפש פוליטי וחברתי: איזו חברה תחיה כאן ביום העצמאות ה-77?
*"ילדי התקופה" ויסלבה שימבורסקה, תרגום: רפי וייכרט, מתוך הספר סוף והתחלה, 1996, הוצאת גוונים