המפתח לשימור יחסי ישראל-ארה"ב נמצא בין מוסקבה לבייג'ינג
שורשי המשבר ביחסים עם ארה"ב נמצאים לכאורה ברפיח. אולם המפתח לפתרונו מצוי הרחק מעזה, בין מוסקבה לבייג'ינג. סדר עולמי חדש הולך ומתעצב לנגד עינינו והוא שיכתיב את התנהגותם של מנהיגי ארה"ב בעתיד. המלחמה הקרה החדשה בין ארה"ב לסין מעמידה את ישראל, הזקוקה לבעלות ברית בחזית מול איראן, בפני צומת של הזדמנויות וסיכונים.
Photo by Arie Leib Abrams/Flash90
הודעת נשיא ארה"ב ג'ו ביידן על השהיית משלוחי נשק לישראל בגלל התנגדותו לפעולה ברפיח מציינת שפל חדש ביחסים בין ישראל לארה"ב. המהלך אמנם איננו חסר תקדים: זכורים בהקשר זה האמברגו האנגלו-אמריקאי בזמן מלחמת העצמאות, עיכוב משלוח מטוסי ה-F-15 על ידי ממשל פורד סביב הקיפאון במו"מ עם מצרים ב-1975 ועצירת אספקת מטוסי ה- F-16 תחת ממשל רייגן, בתגובה על תקיפת הכור בעיראק ובהמשך הלחימה בלבנון בשנות ה-80. אבל הפעם מגיע האיום באמברגו נשק על רקע מתיחות מתמשכת בין שתי הממשלות ובעיצומה של מערכה רב-זירתית מסוכנת.
גם אם נניח שעיכוב משלוחי הנשק הוא זמני, כפי שהיה בשנות ה-70 וה-80, ושהמשבר הנקודתי סביב אופן ניהול המלחמה בעזה הוא פתיר, מתחדדת השאלה: מה ניתן לעשות כדי להשיב את היחסים על כנם? לאלה שחושבים שאפשר להסתדר בלי אמריקה, נזכיר: אף שישראל תמיד נלחמה לבדה, ביטחונה נשען מאז ומעולם על ברית עם אחת המעצמות. היישוב צמח בחסות בריטניה, נלחם על עצמאותו עם משלוחי נשק שאושרו על ידי ברית המועצות, התבסס בשנות ה-50 וה-60 בסיוע צרפת, ומאז 1967 מתקיים בחסות ארה"ב. בהיעדר חלופה ראויה (אף אחד לא יעלה בדעתו להחליף את אמריקה ברוסיה או בסין) עתידה של ישראל באזור מסוכן ימשיך להיות תלוי במידה לא מבוטלת באיתנות הקשר עם ארה"ב. לכן השאלה מה ניתן לעשות כדי לחזק את הקשר המתרופף היא בנפשנו.
מן המפורסמות היא שיחסי ישראל-ארה"ב מושתתים על ערכים משותפים ואינטרסים משותפים. דומה שלמנהיגות בשתי המדינות יש הרבה עבודה לחיזוק המסד הערכי המשותף שלהן. ישראל יכולה להתחיל באימוץ חוקה ומגילת זכויות, שתאשרר פורמלית את היותה חלק ממשפחת הדמוקרטיות הליברליות — ולא מדינת אפרטהייד קולוניאלית, כפי שמנסים מתנגדיה בשמאל הפרוגרסיבי לציירה. אבל הנפנוף בערכים ליברליים לא יספיק בכדי לשכנע ספקנים, שהמשך התמיכה בישראל מוצדק מבחינה תועלתנית.
כפי שאמר פעם הלורד פלמרסטון על בריטניה, למעצמות אין ידידות נצחיות, רק אינטרסים נצחיים. על מדינה קטנה כישראל רובץ נטל ההוכחה להצדיק, בכל פעם מחדש, את תמיכת המעצמה. עבור בריטניה, הייתה הציונות מפתח להשגת המנדט על פלשתינה עד שהפכה לנטל נוכח התנגדות הרוב הערבי. עבור צרפת, הייתה ישראל נכס במאבקה בנאצריזם ובמורדים האלג'יראים עד שהפכה לנטל בעקבות מלחמת ששת הימים ועצמאות אלג'יריה. עבור ארה"ב, הייתה ישראל שותפה מוערכת תחילה במאבק מול ברית המועצות ובנות חסותה ואח"כ במערכה נגד הטרור האיסלאמי. אבל היום, כשארה"ב מותשת בתום שתי מלחמות אזוריות, נהנית מעצמאות אנרגטית ומבקשת להתנער מהמזרח התיכון ובעיותיו ולהפנות את תשומת ליבה מזרחה, מהי הנוסחה החדשה שתבטיח את חיוניותה של ישראל עבור אמריקה, בלי קשר לזהות המפלגה השלטת? מה יהפוך את ישראל למדינה שאי אפשר בלעדיה?
התחלה של תשובה ניתנה בחודש שעבר בקונגרס האמריקאי, שאישר, ברוב גדול, חבילת סיוע צבאי בהיקף של 14.5 מיליארד דולר לישראל. חשוב להדגיש: נשיאים (וראשי ממשלות) באים והולכים, אבל ברית בין דמוקרטיות נסמכת בסופו של דבר על הקשרים בין העמים ונציגיהם בבית המחוקקים. במובן זה, אישור הסיוע בקונגרס מאפיל על החלטת הנשיא לעכב את אספקתו. הדרך היצירתית אותה נקט יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון כדי להתגבר על התנגדותם של דמוקרטים מן הקצה האחד להעברת סיוע צבאי לישראל, ושל רפובליקנים מן הקצה השני להמשך התמיכה באוקראינה, הייתה לכרוך יחד שלוש חבילות סיוע נפרדות לאוקראינה, ישראל וטייוואן, בתוספת מהלך נגד חברת טיק טוק הסינית. המשותף לשלוש המוטבות: שלושתן דמוקרטיות מאוימות על ידי ציר אוטוריטרי חדש, ההולך ונמתח בין מוסקבה לבייג'ינג דרך טהראן ופיונגיאנג.
ברקע המהלך, התחזקות הערכות בוושינגטון ולפיהן לא ניתן עוד להתייחס לאירופה, למזרח התיכון ולדרום מזרח אסיה כאל זירות עימות נפרדות. החל מן האור הירוק שנתן מנהיג סין שי ז'ינפינג לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ערב הפלישה לאוקראינה, דרך אספקת המל"טים האיראניים והפגזים הצפון-קוריאניים לצבא רוסיה, וכלה בברית הכלכלית המתהדקת בין סין לכל המדינות הנ"ל, מתרבים הסימנים המעידים על התהוות "ציר התנגדות" (יש שיאמרו: "ציר רשע") חדש המאיים על השלום העולמי וקורא תיגר על מנהיגותה של ארה"ב ועל הדמוקרטיות המערביות. הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 ומתקפת הטילים והמל"טים האיראנית על ישראל ב-2024 הן עדות לתעוזה הגוברת של חברות הציר. המתחים במזרח הרחוק אמנם פחות מסוקרים במערב, אבל גם בקוריאה ובטיוואן ניכרת עלייה משמעותית בטמפרטורה. החשש הגדול עתה הוא מפני "התלכדות זירות" עולמית. דמיינו פריצה רוסית אל עבר קייב או הים הבלטי, ובמקביל הכרזה סינית על סגר ימי על טיוואן, מתקפה של צפון קוריאה על הדרום, ומלחמה כוללת בין איראן וחיזבאללה לישראל. לאירוע כזה יש שם: מלחמת עולם שלישית.
אנחנו עוד לא שם, אבל בינתיים הולך הסדר העולמי ומתעצב סביב מלחמה קרה חדשה בין ארה"ב ובעלות בריתה מחד לסין ובעלות בריתה מאידך. הכרה זו היא ששכנעה את מנהיג בית הנבחרים לחזור בו מסירובו לתמוך בחבילת הסיוע. מסגור זה הוא שאפשר לקונגרס המסוכסך והמפולג לאשר בסופו של דבר את החבילה הכוללת.
המלחמה הקרה החדשה, שבחלקה כבר הפכה חמה, טומנת בחובה הזדמנויות וסיכונים עבור ישראל. העימות הגלובלי החדש יחייב את רוב מדינות העולם—למעט בודדות שתצלחנה לדבוק בניטרליות—לבחור צד. לא רק ביחס לאיראן. גם ביחס לרוסיה ולסין. ישראל יכולה לנסות ללכת בין הטיפות ולקוות להישאר יבשה. או שהיא יכולה לנצל את המצב החדש כדי להתמודד בצורה מיטבית עם האיום המרכזי על קיומה.
כפי שמוכיחים אירועי חצי השנה האחרונה—מה-7.10 עד ה-13.4—העשורים הקרובים יעמדו בסימן מאבק יקר, עתיר סיכונים ורב-ממדים ברפובליקה האסלאמית ושלוחיה—עימות שיהפוך מסוכן עוד יותר אם תחצה איראן את הסף הגרעיני. ישראל לא יכולה לנצח בעימות הזה לבדה. היא זקוקה לשותפים חזקים, באזור ומחוצה לו. במובן זה, הצטרפותה של איראן לציר ההתנגדות העולמי היא הזדמנות פז עבור ישראל. הזדמנות להצהיר אמונים למחנה הדמוקרטי, ולהציג לממשל האמריקאי—הזה או הבא אחריו—תוכנית מדינית, כלכלית וצבאית כוללת להתמודדות עם האיום האיראני. העסקה שתציע ישראל לאמריקנים, רצוי בשותפות עם סעודיה, תיראה בערך כך: אנחנו ניקח אחריות על החלשת החוליה המזרח תיכונית של ציר ההתנגדות, ובכך נפנה אתכם להתמקד ברוסיה וסין. בתמורה, אנו מבקשים סיוע צבאי וגיבוי דיפלומטי. אין ספק: ללקיחת צד כזאת יהיו מחירים וסיכונים. אבל גם אין ספק באיזה צד של מסך הברזל החדש נמצאים האינטרסים של ישראל, כמו גם ערכיה.
המאמר פורסם לראשונה ב"זמן ישראל"