דוח האסון במירון: אם לשאת באחריות, אז עד הסוף
כיצד מצביעים על האחריות האישית של נבחרי הציבור למחדלים כגון האסון במירון או מלחמת לבנון השנייה בשעתה, אם היא קיימת אך אין דרך "משפטית" לקבוע אותה?
Photo by David Cohen/Flash90
דוח ועדת החקירה לחקר אסון מירון הוא דוח חמור וכמות הכשלים שהתגלו סביב האירוע הקשה היא עצומה. עם זאת, אפשר לטעון שההמלצות האישיות דווקא אינן חמורות דיין.
לקראת סופו מקדיש הדוח פרק מיוחד לעניין מושג האחריות, כדי להזכיר לנו שפשוט אי אפשר להתחמק ממנה. ככלל, במדינות מתוקנות, מעבר למושגים המשפטיים של "חוקי" או "לא חוקי" קיימת גם מערכת של כללים שעוסקת במה ש"ראוי ו" לא ראוי" ובמה שתקין או לא תקין, במיוחד במישור הפוליטי. אלה כללים של תרבות שלטונית ולפיהם כאשר נבחר ציבור מקבל סמכות הוא לא רק מקבל כוח ושררה אלא מקבל בצדם גם "אחריות". לכן מקובל השימוש במונח של "לקיחת אחריות": אנחנו נותנים סמכות לאנשים שפועלים בשמנו ולמעננו – הם נאמני הציבור, וכאשר מתגלה כשל בתפקודם, במשרדם או "במשמרת" שלהם, יש לצפות מהם כי יקחו או ייטלו אחריות. רבות הדוגמאות של שרים בעולם ש"מחזירים את המפתחות" במקרה של כשל משמעותי ולא בהכרח כשל אישי.
מתברר שאצלנו הנורמה של "לקיחת אחריות" אצל נבחרי הציבור חלשה עד לא קיימת כלל. ועדת החקירה לאסון מירון החליטה להחזיר אותה אל השולחן. היא קובעת, בלי קשר לאחראי זה או אחר, שאי אפשר לקבל את הגישה שעלתה מתפיסת האחריות של אלה שהופיעו בפניה. "האחריות היא ערך יסוד בדמותו הראויה של נושא משרה ציבורית. היא אבן הראשה המחזיקה יחדיו את ערכי השירות הציבורי". מבחינתה של הוועדה, התגלתה תמונה עגומה לא רק בקשר לאירוע עצמו אלא גם בנושא הנשיאה באחריות.
כמעט כל הטענות של בעלי התפקידים שקיבלו מכתבי אזהרה נדחו על ידי הוועדה. טענות בנוסח "הרי כולם כשלו", או "היו הרבה כשלים", או "היו כשלים על פני שנים רבות" ולכן קשה לייחס לאחריות של כל אחד בנפרד - נדחו כולן.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, לשעבר השר לביטחון פנים, נושא באחריות אישית ובהמלצותיה קובעת הוועדה כי לא יוכל להתמנות בעתיד לשר לביטחון פנים. בדברים שהשר שמע בהקשר להילולה היה משום "הנפת דגל אדום ובוהק", אולם הם לא זכו להתייחסות.
מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי טען בפני ועדת החקירה כי הטלת האחריות עליו "אינה מתיישבת עם מהות תפקיד המפכ"ל". לשיטתו, לא ניתן לצפות ממפכ"ל המשטרה למעורבות עמוקה בפרטי התוכנית המבצעית והטלת אחריות עליו עלולה לשנות את מהות תפקידו של המפכ"ל. חברי ועדת החקירה דחו טענה זו מכל וכל. הוועדה קבעה כי שבתאי היה מודע לכך שסכנת הצפיפות בהילולה, כפי שהתנהלה במשך שנים, עולה כדי סכנת חיים חמורה וממשית לחיי אדם. בימים רגילים היו חברי הוועדה ממליצים לסיים את תפקידו באופן מידי, אך בנסיבות המיוחדות של המלחמה: "אנו מותירים לממשלה לקבוע את המועד הנכון לסיום תפקידו".
לגבי ראש הממשלה קבעה הוועדה שנתניהו ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, על הטיפול הלקוי באתר הקבר ועל הסיכונים שטמונים בכך למבקרים במקום. הוועדה כותבת כי מוטלת על ראש הממשלה אחריות לאתר באופן יזום נושאים המחייבים את טיפול משרדו, ובפרט כאלה הקשורים לסיכון חיי אדם, במיוחד לאחר אסון הכרמל ומה שנאמר בדו"ח מבקר המדינה. "אין לקבל את טענת נתניהו שלפיה לא תפסו אותו בדש מעילו". גם בהקשר זה קבעה הוועדה כי ראש הממשלה נתניהו נושא באחריות אישית, אך התפקיד של ראש הממשלה הוא במהותו תפקיד נבחר, בעל מאפיינים ייחודיים, ולכן הוועדה לא קובעת המלצה לגביו.
מעניין בהקשר זה להזכיר את דו"ח ועדת וינוגרד (הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006). הוועדה פרסמה דו"ח ביניים קשה, ללא המלצות אישיות. יממה לאחר פרסום הדו"ח החלקי של הוועדה הוגשה עתירה לבג"ץ כנגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, המבקשת שבג"ץ יורה לו לנמק מדוע לא יודיע לאלתר על התפטרותו מתפקידו נוכח המסקנות שנקבעו לגביו בדו"ח החלקי. לטענת העותר, המשך כהונתו של ראש הממשלה נגוע בחוסר סבירות קיצוני, המחייב את התערבותו של בית המשפט, שכן האמור בדו"ח הוא כה חמור עד כי נהיר שהוא מייתר את הצורך בקביעתן של המלצות אישיות. אגב, העותר היה עו"ד יוסי פוקס, היום מזכיר הממשלה. אם כך נטען לגבי דו"ח ביניים ללא המלצות אישיות, מעניין מה היה נטען ביחס לדו"ח סופי הקובע המלצה אישית.
בג"ץ דחה אז את העתירה וקבע כי האופן בו בחר או יבחר בעתיד ראש הממשלה להתמודד עם ממצאים שנקבעו בעניינו האישי בידי ועדת הבדיקה הממשלתית הוא בעיקר שאלה פוליטית מובהקת.
בסופו של יום, ועדת וינוגרד לא הוציאה מכתבי אזהרה ולא המליצה המלצות אישיות. עם זאת, היא הדגישה כי אין לפרש את הימנעותה מהטלת אחריות אישית כקביעה שלא הייתה קיימת אחריות כזאת.
בחזרה לדוח אסון מירון. מבחינת האחריות האישית, נדמה שקל יותר להטילה על הדרגים הנמוכים. באשר לאחריות של ראשי המערכות, אין הבדל בין שר לבין ראש ממשלה. גם השר לשעבר אוחנה והשר לשעבר אביטל נושאים באחריות אישית. לגביהם לא קיים קושי להורות על העברתם מתפקיד, ככל שזה היה רלוונטי. מצבו של ראש ממשלה שונה ולכך בדיוק מתייחסת הוועדה. יש אחריות אישית – אך אין דרך "משפטית" לקבוע אותה. כאן המקום להזכיר את מה שנכתב בדוח וינוגרד לפני כמעט שני עשורים:
"בידי הציבור כוח רב ללחוץ על נציגיו להתפטר...הממשלה, הכנסת והציבור הם שצריכים להחליט האם אדם זה יכול להמשיך ולכהן בתפקידו".
כיצד קובעים בסופו של דבר את האחריות האישית של הנבחרים, כאשר הוועדה נמנעת מכך? ועדת וינוגרד כתבה בדוח את אמות המידה העיקריות לבחינת התנהלותם של נבחרי ציבור: "מנהיגות, אחריות, זהירות, בחינת רקע עובדתי, ראייה אסטרטגית כלל לאומית, שיקול דעת, רצון ויכולת להזדקק לידע ותובנות, אותם מציגים אנשי המקצוע". אפשר לחתום על כל מילה.
מתברר שהגישה הקיימת בישראל, זו הבוחנת את תפקודם הכולל של נושאי משרה ציבורית רק במישור המשפטי הצר, "משקפת דווקא חולשה של המערכת" כפי שכתבה ועדת מירון. לעיתים אין אפשרות ממשית להגיע לתיקון הכרחי ודחוף בלי להחליף את אלה שמילאו תפקידי מפתח באירועים. מי שרוצה ישראל "חזקה" צריך לדרוש באותה נשימה גם "אחריות" חזקה.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12