תעמולת בחירות אסורה

29 באוקטובר 2012 | מאת: ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר

בזמן בו הופכות הרשתות החברתיות לזירה חשובה מאי פעם לפעילות פוליטית, וקמפיין מתוזמר היטב בפייסבוק וביוטיוב יכול להשפיע אף יותר מאשר קמפיין בטלוויזיה. חוסר האיזון בין הרגולציה הקיימת על אמצעי התקשורת הממוסדת לבין היעדר ההסדרה של תכנים זהים הנמצאים ברשת, הינו לא פחות מאשר פצצת זמן.

לפני שבוע עלו לרשת שני סרטונים מתוך סדרת סרטונים מטעם תנועה חדשה המבקשת לרוץ לכנסת: "ארץ חדשה". בראש התנועה עומד אלדד יניב, מי שבשנים עברו שימש כלוחש לסוסים ויועצו של אהוד ברק. יניב, כדבריו בראיונות עיתונאיים, מכיר את השחיתות מבפנים ומקרוב, ועל כן הוא מבקש לצאת למסע ניקוי אורוות.

שני הסרטונים, שהועלו ליוטיוב והופצו דרך פייסבוק ואתרים אחרים של רשתות חברתיות, מבוימים לעילא ולעילא. אחרי הכול שותפו של יניב בתנועה החדשה הוא רני בלייר, יושב ראש איגוד הבמאים. בסרטון הראשון - חדר אפל, מוסיקת רקע דרמטית, תמונות של הרצל על הקיר, ובפנים אלדד יניב מספר לשחקן גיא לואל (מהסדרה "פולישוק" – איזו בחירה מחוכמת!) שראש הממשלה בנימין נתניהו משתמש בדירות מסתור לפגישות חשאיות ומעביר דולרים מכאן לשם בתוך, חכו... – הגרביים שלו. דמיינו לעצמכם, אומר אלדד יניב לצופים: באמצע דיון בנושא איראן ראש הממשלה מגרד בגרביים כי הדולרים מציקים לו. לשכת ראש הממשלה הודיעה כמובן שתגיש תביעת לשון הרע נגד יניב. בינתיים לא עשתה כן – ייתכן שהתביעה עוד תוגש, וייתכן שהאסטרטגיה התקשורתית היא פשוט להתעלם ובכך להקטין את כוחו של הסרטון. ובכל זאת מתמודד אחד ברשימת הליכוד לכנסת לא הצליח להתאפק ופנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליקים רובינשטיין, בבקשה להורות ליוטיוב להסיר את הסרטון.

תשובתו של רובינשטיין הייתה חסרת אונים: חוקי התעמולה אינם חלים על האינטרנט. רובינשטיין הוסיף וקבע שלא טרח לצפות בסרטון מתוך ידיעה שגם אם קיימים כלים לטפל בסרטונים פוגעניים ברשת, הדרך המשפטית להתמודד עמם איננה עוברת דרך חוקי הבחירות. רובינשטיין ניסה להעביר את העניין למישור האתי-מוסרי וטען כי: "פרסומים פוגעניים לא רק שהם מדרדרים ומרדדים את השיח הדמוקרטי – הם גם יכולים במקרים מסויימים להעיד על מפרסמיהם, יותר מאשר על אלה הנזכרים בהם," אבל בסופו של דבר קבע בלשון משפטית: "האמור בפנייתך אינו מקים – לכאורה – עילה משפטית להתערבות מצד יושב ראש ועדת הבחירות".

אין ספק שתכליתו של חוק הבחירות (דרכי תעמולה) טובה וראויה. החוק מבקש לקבוע דרכים מותרות לתעמולה והגבלות שיבטיחו מסע תעמולה הוגן ושוויוני. החוק מבקש גם למנוע שימוש לרעה במשאבים ציבוריים לצורכי תעמולה, למנוע פגיעה של מפלגות זו בזו ולשמור על חופש הביטוי לצד שמירה על זכויות הפרט וצנעתו. סקירה מצוינת של החוק משנת 2009 מאת ד"ר דנה בלאנדר נמצאת באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

חוק התעמולה אוסר תעמולת בחירות ברדיו ובטלוויזיה בחודשיים שלפני הבחירות, למעט בתשדירי הבחירות שמפיקות המפלגות ומשודרים בשלושת השבועות טרם הבחירות. כבר בשנת 2002 כתב עו"ד דורון אבני, מי שהיה אז היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, כי "האיסור על 'תעמולת בחירות' הולך ונשחק עד דק ממערכת בחירות אחת לשנייה וגבולות המותר והאסור כה היטשטשו, עד כי יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה 15 ולכנסת ה-16 סברו שראוי לבטלו". אבני לא התכוון שביטול האיסור יביא לידי התרת הרסן, אלא שהטיפול בסיקור שלפני הבחירות צריך להתבצע בכלים אתיים קיימים דוגמת מתן ביטוי נאות ומאוזן לדעות השונות הרווחות בציבור או שמירה על מתן זכות התגובה. דברים אלה משקפים את האנכרוניזם של חוק התעמולה ביחס לשידורי הטלוויזיה והרדיו.

ואולם הבעיה העיקרית איננה כאן. הבעיה היא שהוראות חוק התעמולה אינן חלות בכלל על תוכן מקוון. ובנקודה הזאת בדיוק יש לפעמים דברים שפשוט מביך לכתוב. חוק הבחירות (דרכי תעמולה) הוא חוק שפג תוקפו. כולם יודעים זאת, ובכל זאת דבר לא נעשה.

ולא שבמשך השנים לא נעשו תיקונים בחוק: כך למשל בשנת 1999 בוטל האיסור להציג את המועמדים בחדשות בטלוויזיה שלא במסגרת תשדירי התעמולה. בשנת 2002 נוספו הוראות הנוגעות לקריטריונים לפרסום סקרים לפני הבחירות, והוראות בנוגע לתעמולה על גבי פרסום חוצות. אז גם הוגדרה רשת האינטרנט בצורה פרימיטיבית למדי כ"אמצעי פרסום בכתב", כמו שמוגדר כל עיתון נייר רגיל, והוחלו עליה ההוראות המגבילות ביצוע של סקרים ביום הבחירות עצמו וסייגים אחרים כמו הדרישה להעביר את פרטי הסקר לוועדת הבחירות המרכזית אבל כבר בשנת 2002 עצמה קבע השופט חשין במפורש שהוראות החוק אינן חלות על תעמולת בחירות ברשת (תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' ח"כ פינס-פז). בשנת 2006 קבעה השופטת דורית ביניש שהדבר נכון גם בנוגע למודעות באתרי אינטרנט וגם הן אינן כפופות להוראות חוקי התעמולה (תב"כ 17/3 לירן נ' רוטר נט). הנה ציטוט מדבריו של חשין בעניין סיעת ש"ס:
"והנה, לשווא נחפש בחוק התעמולה הוראה האוסרת על תעמולת בחירות באינטרנט; לא תימצא לנו הוראה מעין-זו, לא הוראה מפורשת ולא הוראה מכללא... אכן, יכול היה המחוקק, לו אך רצה, להוסיף לחוק התעמולה הוראות בנושא האינטרנט - כשם שהוסיף לחוק התעמולה, משסבר כי ראוי לעשות כן, הוראות בנושא הרדיו, בנושא הטלוויזיה ובנושאים אחרים רבים ומגוונים. המחוקק נמנע מגעת באינטרנט, ואת שנמנע המחוקק מעשות - בין במתכוון בין שלא במתכוון - לא נשלים אנו. מעמדו של חופש הביטוי - וחופש הביטוי הפוליטי בראש המחנה - מחייב מעצמו מסקנה כי לא נוסיף איסורים על חופש הביטוי בצד אלה אשר נקבעו בחוק. "

השופט חשין קרא אז לכנסת לטפל בעניין מגרש המשחקים העקום שנוצר עקב חוסר התייחסותו של החוק לפרסומי תעמולה ברשת. אבל כביטויו של ד"ר יובל דרור, המחוקק נמנע "מלאוורר את חוק הבחירות המיושן". וכך, בכל מערכת בחירות משנת 2002 ועד היום נמשך העניין והולך.

אכן, ללא הוראות מפורשות בחוק אי אפשר להחיל אותו על פעילות מקוונת, שכן זו תהיה פגיעה ללא הסמכה מפורשת בזכות לחופש הביטוי וגם בזכות לבחור ולהיבחר. אפשר לחשוב שהפתרון יהיה לסמוך על אתרי האינטרנט הממוסדים, דוגמת Ynet או מאקו, שמתוך ניסיון להשתייך למועדון המפואר של האתיקה העיתונאית בישראל יחילו על עצמם מרצון את הוראות החוק הרלוונטיות. אפשר גם להחיל את ההוראות עליהם בחוק ולקוות לטוב. כיוון אחר של פעולה יהיה הטלת ההגבלות על המפלגות עצמן במקום על אמצעי התקשורת. זה כמובן יסייע רק לקמפיין הרשמי של המפלגות, אבל לא לקמפיינים שאינם מטעמן. לעתים אף הטלת האחריות בדיעבד על מפלגות היא סיכון שלפעמים ישתלם למפלגות לקחת, ממש כמו חריגה מתקרות המימון שלהן. קשה גם לראות כיצד אוכפים את חוקי התעמולה ברשת: עו"ד יהונתן קלינגר מצביע על מארג שלם של בעיות הנוגעות לכך – למשל הכלל שפרסום צריך להכיל את פרטי המזמין או שהפקה של תכנים יקרים שעשו אזרחים המעוניינים לסייע עלולה להיחשב תרומה למפלגה.

המצוקה שמבטא השופט רובינשטיין בעניין הסרטונים של אלדד יניב, וכן קריאתו של השופט חשין לפני כעשור לכנסת נוגעים בסוגיה רחבה מאד של הצורך להתאים את מערכת החקיקה ככלל לעידן המידע. במובן המצומצם יותר הם מדגישים את חוסר השוויון בין הרגולציה הקיימת על אמצעי התקשורת, ובייחוד הרדיו והטלוויזיה, ובין היעדר ההסדרה של תכנים זהים לאלה המשודרים ברדיו ובטלוויזיה כשהם נמצאים ברשת. מדובר בלא פחות מפצצת זמן. כמה זמן ימשיכו ערוצי הטלוויזיה להכפיף את עצמם לרגולציה הקיימת שעה שהם יודעים שאותם תכנים יכולים להופיע ברשת באין מפריע? ומן הצד האחר – מדוע תוכן זהה ברשת לא צריך להיות מוסדר? האומנם העובדה שהתכנים משודרים דרך הרשת הופכת ערכים כמו שוויון בבחירות, הוגנות, הגנה על פרטיות או הגנה על קטינים לערכים חסרי משמעות?

יתרה מזאת. אין לי ספק שחשין וביניש לא צפו שבבחירות 2013 ייהפכו הרשתות החברתיות לזירה חשובה מאי פעם לפעילות פוליטית מפלגתית, ותקציב הרשתות החברתית יהיה רבע מתקציב הפרסום של מסע הבחירות של כל מפלגה. צריך לזכור שקמפיין מתוזמר היטב בפייסבוק, בייחוד כזה הכולל סרטונים ביוטיוב, יכול להשפיע אפילו יותר מקמפיין בטלוויזיה - בגלל אופיו האישי. עוד צריך לזכור שגם כאן ערכים של שוויון בבחירות ושל הוגנות תקפים, וגם כאן הכסף משחק לטובת בעליו. אבל אין שום דרך נראית לעין לייצר איזשהו סוג של פיקוח על קמפיינים בפייסבוק. רגע, בעצם יש: חברות התוכן ברשת, ובראשון גוגל, פייסבוק, אמזון בשירותי הענן שלה ואחרות מסירות תכנים הפוגעים בתנאי השימוש שלהן. הן בעצם מתפקדות כשוערות השיח הציבורי. וכמו שהדבר קיים בהיבטים אחרים של הפעילות המקוונת כגון בתחום ההגנה על הפרטיות, מתברר שעתידן של זכויות האדם כבר אינו נמצא בידי המחוקק או בידי בתי המשפט, ואפילו לא בידי ועדת הבחירות המרכזית. הוא נמצא באותיות הקטנות של תנאי השימוש.

בסוף הסרטון השני שפרסמה תנועת "ארץ אחרת" אומר השחקן גיא לואל לאלדד יניב: יש לי סחרחורת. יניב עונה לו: חכה תרגיש מה זה רעידת אדמה. זו אכן מתרחשת לנגד עינינו, אבל לא בדיוק בהיבט שאליו התכוון המשורר.