תפיסת החוק בקרב הציבור החרדי: שני אירועים המלמדים זה על זה

שני האירועים האחד הרחצה באנדרטת המסוקים והשני השלכת אבנים על אוטובוס יכולים להאיר תופעה תרבותית עמוקה, הקשורה למאפיינים הסוציולוגיים של תפיסת החוק בקרב הציבור החרדי. מהי האמת על פי תפיסה זו וכיצד יש לממשה?

בשבוע שחלף היינו עדים לשני אירועים שונים הנוגעים ליחס הציבור החרדי כלפי החוק וכלפי הסֵּדֶר הנורמטיבי במרחב הציבורי במדינת ישראל. האחד, רמיסת סמלי הזיכרון והגבורה הישראליים על ידי כמה משפחות חרדיות אשר עשו "שימוש משני" באנדרטת הזיכרון לחללי אסון המסוקים והפכוה לבריכת טבילה לפעוטות. השני, השלכת אבנים על אוטובוס "אגד" בבית שמש על ידי כמה חרדים, בעקבות הפרת ההפרדה בין נשים לגברים, המחויבת לטענתם לפי כללי ההלכה.

לכאורה אין קשר ישיר בין שני האירועים, מלבד העובדה ששניהם מצביעים על קבוצת מיעוט, קטנה או גדולה, המתבדלת מהציבור הישראלי, איננה מכבדת את אורחות חייו סמליו וחוקיו, ואף פועלת באלימות רגשית ופיזית נגד הרוב. אף על פי כן, אבקש להאיר בעזרת שני האירועים הללו תופעה תרבותית עמוקה, הקשורה למאפיינים הסוציולוגיים של תפיסת החוק בקרב הציבור החרדי.

שני האירועים יכולים להתפרש כסותרים זה את זה. במקרה הראשון, המשפחות החרדיות התעלמו לגמרי מהחוק ומהנורמה המקובלת, וגילו התנהגות אנטינומיסטית. לעומת זאת, במקרה השני יצאו חרדים למלחמת חורמה אלימה על עצם הפרת החוק, גם אם לא המפגינים עצמם הם שנפגעו מהפרתו. אמנם במקרה הראשון מדובר בחוק ובנורמה שאינם מוסכמים על הציבור החרדי, אולם מתבקש לכאורה שחברה המעריכה שמירה מוקפדת על חוק, תכבד גם את החוק של האחר; בייחוד במקרה שהחוק אינו סותר את אורחות חייו או את אמונותיו של הציבור החרדי. נדמה לי שהפתרון לסתירה זו אינו נעוץ בזלזול באחר, אלא בדרך שבה נתפס "החוק", או בשפה המסורתית "ההלכה", בעיני הציבור החרדי.

בשנת 1670 פרסם ברוך שפינוזה, מחשובי ההוגים היהודים, מאמר שכותרתו "מאמר תיאולוגי מדיני'". במאמר זה בוחן שפינוזה באופן ביקורתי את היהדות, מההיבטים ההיסטורי והנורמטיבי, ומסביר מדוע לדעתו מעולם לא הצליח העם היהודי לשמור על יציבות שלטונית: לא בתקופת המקרא שבה סבל משה מקנטוריהם של בני קורח; לא בתקופת בית המקדש עת סבל העם היהודי ממלחמת אחים פנימית, שהובילה להחרבת בית המקדש ולהגליית היהודים מירושלים; ואף לא בתקופתו שלו, שבה סבל שפינוזה עצמו מנידוי מהקהילה היהודית באמסטרדם.

שפינוזה מבחין בין שתי מערכות חוק: מערכת חוק מוסרית ומערכת חוק מדינית. לדבריו, מערכת החוק המוסרית מיוצגת במקורות היהודיים על ידי הנביאים, שבדבריהם אי-אפשר למצוא ביקורת על נושאים העוסקים בחוק הדתי, שכן הם עוסקים רק בנושאי מוסר. ואילו מערכת החוק המדינית מיוצגת על ידי מצוות התורה ופירושיה, אשר מטרתם היא יצירת הֶסְדרים חברתיים פרוצדורליים. בעוד שחוק הנביאים מזוהה עם המוסר האוניברסלי, התואם את התבונה האנושית, חוקי התורה מופנים לעם היהודי בלבד, ומטרתם לבסס את מדינת היהודים. לדעת שפינוזה, מסיבות שונות, בהיסטוריה היהודית אומצו חוקי התורה בלבד, ומוסר הנביאים נדחק לקרן זווית. עובדה זו הובילה לטשטוש הגבולות בין מערכת החוק המדיני לבין המערכת המוסרית ולזיהויו של החוק המדיני עם המוסר. בעקבות תהליך האחדה זה נוצרה הומוגניזציה של מערכת החוק, וכל כללי ההלכה נתפסו במידה זהה כָּאֱמֶת המוסרית הבלעדית שמקורה באל.

הוגים מודרניים וליברליים מקבלים את זכות המחאה במקרים שבהם ניטלות מהאדם זכויות בסיסיות, כגון: הזכות לחיים לפי הובס או הזכות לחירות לפי לוק. גם החברה הישראלית עצמה הייתה עדה בשנים האחרונות להפגנות כואבות, שחלקן גבלו בהפרות חוק ברמות שונות, והתייחסה לכך בסלחנות (בצדק או שלא בצדק)כיוון שנושאי המחאה נתפסו בעיני הציבור כולו, כנושאי ליבה רגישים המשיקים לתחום המוסרי, ולכן מצדיקים מחאה. עם זאת, מרבית הציבור אינו רואה בחוק חזות הכול. מחד גיסא, ישנם ערכים רבי חשיבות שאנו משמרים במרחב החיים הפרטיים בלא חקיקה, כיוון שהתבונה מלמדת אותנו על חשיבותם; מאידך גיסא, לא כל החוקים נתפסים בעינינו באותה דרגת חשיבות – עברות פליליות עשויות להשית על האדם קלון, בעוד עברות אזרחיות לאו. עם זאת, אנו מקבלים את הצדק הפרוצדורלי ומכבדים את החוק כדבר חשוב בפני עצמו, בצד קיומה של מערכת מוסר שכל אדם מאמץ באופן אינדיבידואלי. ההפרדה בין המוסרי למדיני מאפשרת הבחנה בתוך עולם החוק, ובכך תורמת ליציבות המדינה. במקרים שבהם נתפס החוק כמקדם תורות מוסריות שנויות במחלוקת אנו עדים פעמים רבות לרגישות ולחוסר יציבות פוליטיים.

כאמור, לא כך הדבר בעולמה של ההלכה. הזיהוי של המוסרי עם החוק (האלוהי) מוביל לתפיסה מונוליתית של מערכת החוק. ההלכה מייצגת את האמת המוסרית היחידה, ומכאן מתבקשות שתי מסקנות: האחת, שכל מה שאינו כלול בחוקי ההלכה נע בין חסר חשיבות לבין שקר משחית. ומסקנה שנייה, שכל הפרת חוק "קלה כבחמורה" מקבלת משמעות תאולוגית רבת חשיבות, מתפרשת כפגיעה חמורה באל ומחייבת תגובה חריפה.

לדעת שפינוזה, הזיהוי בין התאולוגי למדיני העניק משקל רב לכל מעשה פוליטי, גם זה שראוי להתייחס אליו כאל הֶסְדר פרוצדורלי טכני ושולי, והוא זה שערער במהלך ההיסטוריה את יציבותה של המדינה היהודית.

נשוב כעת לבחון את שני האירועים שהתרחשו השבוע. במקרה הראשון, כאשר הוכיח עובר אורח את המשפחות שטבלו במי האנדרטה, הם השיבו לדבריו: "כי המים לא מטהרים את הנפש, ורק לימוד משניות והדלקת נרות מעלים את הנשמה". תשובתם לא ביקשה לומר שחללי אסון המסוקים אינם ראויים לכבוד, ואולי אף להפך, הם הדגישו כי הם עצמם מדליקים נרות וקוראים משניות ובכך תורמים "באמת" לטיהור נפשות החללים. עיקר טענתם מכוון לכך שהפרקטיקה של ההנצחה באמצעות אנדרטה איננה לפי ההלכה, ולכן היא חסרת משמעות ואין בה ערך. עבורם הרחיצה בברֵֵֵֵֵיכת המים של האנדרטה, לא נתפסה כפגיעה בדבר כלשהו כיוון שסוג זה של "סמל" אין בו ממש.

באירוע השני, שבו סקלו כאמור כמה חרדים אוטובוס, שהפר את כללי ההפרדה בין גברים לנשים, בתודעתם שלהם הם קיימו את חובת המחאה על פגיעה קשה, לא בהם – אלא באלוהים. ראוי לציין שבאותן פרקטיקות שנוהגים החרדים כלפי "החילונים" הם נוהגים גם כלפי בני קהילתם. כל המסתובב בשכונת מאה שערים מכיר את שלטי החוצות (פשקווילים) המביעים מחאות שונות ומגוונות על כל תחומי החיים החל בשימוש ב"פלאפון חכם" וגלישה באינטרנט, וכלה בגיוס בני ישיבות לצבא. כרזות אלה מתארות דרך קבע מציאות טרגית ומשתמשות בלשון קשה: "שבר נורא", "אסון שלא ידענו כמותו" וכדומה. עבורם אין הפרדה בין המוסרי לפוליטי ואין מרחב של רשות הפרט, המאפשרים לכל אדם לעצב את חייו לפי האמיתות המוסריות התואמות את אמונותיו ואת בחירותיו. האמת, אחת היא, והיא זו הראויה לקבל את מלוא הכוח הפוליטי בכל מרחבי החיים.

כמו במקרים רבים אחרים, נדמה לי שהבנת התופעה עשויה להועיל גם במציאת הפתרון.