תשתית עקומה ליחסי הכנסת ובית המשפט

השבוע יימשך בכנסת הדיון החפוז בחוק יסוד: משאל עם. "דיון חפוז" ו"משאל עם" הם שני מושגים שתהום פעורה ביניהם, והחיבור ביניהם משקף את התשתית החוקתית העקומה, הלא-נורמלית, משענת הקנה הרצוץ של הדמוקרטיה שלנו.

השבוע יימשך בכנסת הדיון החפוז בחוק יסוד: משאל עם. "דיון חפוז" ו"משאל עם" הם שני מושגים שתהום פעורה ביניהם, והחיבור ביניהם משקף את התשתית החוקתית העקומה, הלא-נורמלית, משענת הקנה הרצוץ של הדמוקרטיה שלנו. משאל עם הוא "בן חורג" בקרב התהליכים המאפיינים את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שבה הנציגים הנבחרים הם גורם מתווך בין "העם" ובין הליכי קבלת ההחלטות. משאל העם לעומת זה הוא הביטוי הקיצוני של דמוקרטיה ישירה. הדמוקרטיה הפרלמנטרית מושתתת על החתירה הקבועה להסכמה וליצירת קואליציות על בסיס של פשרה; במשאל העם יש תמיד "מנצחים" ו"מובסים".

ב-22 בנובמבר 2010 אישרה הכנסת את הצעת חוק סדרי השלטון והמשפט, ובו נקבע כי אשרורו של הסכם המסיר את המשפט, את השיפוט ואת המינהל של ישראל משטח שהם חלו עליו, כפוף למשאל עם. שלושה שבועות לאחר קבלת החוק עתר ד"ר מוחמד ותד ממכללת צפת לבג"ץ בבקשה לבטל את החוק משום שלא נחקק כחוק יסוד. בית המשפט העליון דן בעתירה בהרכב מורחב של שבעה שופטים בראשותה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, ובנובמבר 2012 אף הוציא צו על תנאי נגד הכנסת והמדינה. ב-1 באוגוסט, ערב יציאתה של הכנסת לפגרת הקיץ, אושר בקריאה ראשונה חוק יסוד: משאל עם, ובימים אלה הכנסת נערכת, בתגובה לצו בית המשפט, ל"דיון חפוז" בחוק יסוד: משאל עם כדי להביאו בדחיפות לאישור הכנסת בקריאה שנייה ושלישית

הסאגה הזאת, ששלושה פרקים כבר נכתבו בה והרביעי בדרך, משקפת את התשתית החוקתית העקומה של הדמוקרטיה שלנו, בכל אחד מפרקיה. ראשית, הכנסת שגתה כאשר חוקקה את החוק הרגיל. הדיון ב"משאל עם" - הליך בעייתי מבחינה מהותית לשיטת המשטר הפרלמנטרי - צריך להתקיים אך ורק בדיון חוקתי כשעל הפרק ההליך עצמו והתאמתו לשלטון הנציגים הפרלמנטרי בישראל, ללא הקשר פוליטי (במקרה האמור – הסכם שלום הכולל נסיגה משטחים). החוק שהתקבל הוא מתכון לפגיעה במעמדה של הכנסת, להחרפת השסעים בחברה, לדחיקת האופוזיציה לשוליים סהרוריים, להדרת המיעוטים ולאיום מוחשי על הפוליטיקה של הכללה והסכמיות - נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית.

שנית, משקיבלה הכנסת את החוק ובהיעדר חוקה המכילה את אמות המידה שעל פיהן אמור בית המשפט לפרש את החוק, היה עליו לדחות את הפנייה אליו על הסף. בהיעדר חוקה בישראל ולנוכח עוצמתן של המחלוקות המשסעות את החברה הישראלית בכלל ובסוגיית השטחים בגדה המערבית בפרט, בולטת רפיסותן ועקמומיותן של התשתיות החוקתיות של הדמוקרטיה שלנו. המקום הטבעי לביטויין הפוליטי של המחלוקות הללו הוא הכנסת. כאשר היא שוגה בהחלטה שזיקתה לזכויות האדם ו/או המיעוטים היא במקרה הטוב עקיפה, אל לא לבית המשפט להתערב. אבל בית המשפט החליט להתערב, ובכך נקט את הדרך ההפוכה. חמור מכך, על ידי קביעת הרכב מיוחס של שבעה שופטים הוא יצר איום מיותר על הכנסת. וכך הגענו אל הדיון החפוז שייערך בכנסת - חפוז כדי למשוך את עילת הדיון מתחת לרגליו של בית המשפט. לנגד עינינו ממש נוצרה עוד דוגמה למערכת יחסים בעייתית בין שתי רשויות חשובות.

אף אחד מפרקי הסאגה הקלוקלת לא היה צריך להתקיים והיה נמנע בדמוקרטיה חוקתית, שאין לנו. אבל הסאגה הזאת מתרחשת לנגד עינינו אולי כדי להאיר את עקימותה ואת רפיסותה של התשתית החוקתית בישראל, המשוועת ליישור ולחיזוק.