אריאל שרון ז"ל
1928–2014
מפקד נערץ, איש אדמה, פוליטיקאי משופשף, איש משפחה, שר ביטחון שנוי במחלוקת ראש ממשלה נחוש ומעל הכול, לטוב ולרע, מנהיג. מסע בצמתים המרכזיים של הקריירה של אריאל שרון, ראש הממשלה ה-11 של מדינת ישראל.
אריאל שרון נולד בכפר מל"ל בשנת 1928 למשפחת חקלאים. בנעוריו הצטרף לארגון ההגנה, ועם תחילת מלחמת העצמאות פיקד על מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני. שרון נפצע בקרבות לטרון באורח קשה אך החלים, ובסיומה של המלחמה נותר בצה"ל ועלה בסולם הדרגות. בשנת 1953 נקרא להקים את יחידה 101 ולפקד עליה. היחידה המיתולוגית הזו הייתה הלכה למעשה יחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל. לוחמיה התמחו בביצוע פעולות בעומק שטח האויב, ובפיקודו של שרון הנחילה לצה"ל תורות לחימה מקוריות ומתקדמות. היחידה ביצעה סדרת פשיטות ופעולות תגמול, שהבולטת בהם הייתה פעולת קיביה (אוקטובר 1953). בפעולה, שעליה פיקד שרון, פוּצצו כ-45 בתים בכפר קיביה, שממנו יצאו המחבלים שביצעו פיגוע רצחני ביהוד. בעקבות פיצוץ הבתים נהרגו עשרות מתושבי הכפר. פעולה זו, כמו פעולות אחרות של יחידה 101, עוררה בצד השתאות מתעוזתם ומנחישותם של הלוחמים גם ויכוח על מידת מוסריותה.
יחידה 101 מוזגה בראשית 1954 לגדוד 890 של הצנחנים, ושרון מונה למפקדו. עם הקמתה של חטיבת הצנחנים, ערב מבצע סיני (1956), מונה אריאל שרון למפקדה, ובהיותו בן 28 בלבד קיבל דרגת אלוף משנה. לשרון יצא בשנים אלו מוניטין של "בולדוזר", טיפוס קשוח, דעתן ואימפולסיבי שהתעמת עם רבים מהסובבים לו וכאחד שלא היסס לא לדייק ו"לעגל פינות" בדיווחים לממונים עליו. בהקשר זה מיוחסת לדוד בן-גוריון האמירה: "אילו נגמל [אריק שרון] מחסרונותיו לא לדבר אמת היה מנהיג צבאי למופת".מתוך רפי מן, לא יעלה על הדעת, תל אביב: הד ארצי, 1998, עמ' 11. במהלך מבצע סיני פיקד על קרב המיתלֶה, אחד הקרבות הקשים בהיסטוריה הצה"לית, שבמהלכו נהרגו 40 לוחמים בקירוב. המחיר הכבד עורר ויכוח שבמהלכו הוטחו בשרון טענות חמורות על שהוביל את הכוח לעימות שנחיצותו הוטלה בספק, אגב התעלמות מפקודות מפורשות מצד הקצונה הבכירה. בעקבות זאת הוקפא קידומו של שרון בצה"ל, והוא יצא ללימודי משפטים. ב-1964 מינה הרמטכ"ל הנכנס יצחק רבין את שרון לראש המטה של פיקוד הצפון וכעבור כשנתיים מונה לראש מחלקת ההדרכה, בדרגת אלוף. זמן מה לפני מלחמת ששת הימים מונה שרון למפקד אוגדה בפיקוד הדרום, ובמהלך המלחמה פיקד בהצלחה מרובה על מבצעים גדולים בסיני וזכה לתהילה.
לאור מחלוקות קשות עם הרמטכ"ל חיים בר-לב שקל שרון לפרוש מצה"ל, בגששו בדבר הצטרפות לפעילות פוליטית ברשימת גח"ל (גוש חרות ליברלים). לבסוף, בעקבות הפצרות רבות, חזר בו מכוונת הפרישה ובראשית 1970 מונה לאלוף פיקוד דרום. במסגרת תפקידו זה ניהל את השלבים האחרונים במלחמת ההתשה ופיקד על מבצע ממושך נגד הטרור ברצועת עזה. מבצע זה השיג את מטרתו והביא לשקט ברצועה, אך אופיו הנוקשה והפעילות בו שכללה הריסת בתים היו שנויים במחלוקת ועוררו ביקורות שהופנו כלפי שרון. בקיץ 1973 פרש שרון מצה"ל ונכנס לפעילות פוליטית.
עם פרישתו הצטרף אריאל שרון אל שורות המפלגה הליברלית, ומיד הפנה את מרצו להקמת הליכוד, רשימה שתכלול מלבד גח"ל גם כוחות פוליטיים נוספים כמו הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. מאמציו נשאו פרי, והליכוד נוסד זמן קצר טרם הבחירות לכנסת השמינית שנועדו להתקיים בסתיו 1973. שרון אף מונה לראש מטה הבחירות של הליכוד, אלא שאז פרצה מלחמת יום הכיפורים, והוא גויס כמפקד אוגדה בסיני. במהלך המלחמה נתגלעו סכסוכים חריפים בינו לבין הרמטכ"ל דוד אלעזר, לבין אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ולבין מפקד החזית חיים בר-לב. הדברים הגיעו לכדי כך שהוצע להדיחו מתפקידו. עם זאת, שרון מילא תפקיד מרכזי במלחמה, בין היתר, בצליחת תעלת סואץ ובכיבוש שטח נרחב בגדה המערבית.
לאחר המלחמה נבחר לכנסת, אחרי שהוצב במקום השמיני ברשימת הליכוד. בשלהי 1974, בעקבות סכסוכים עם חבריו למפלגה, החליט להתפטר מהכנסת, וזמן קצר לאחר מכן מונה ליועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני ביטחון. הוא התפטר גם מתפקיד זה לנוכח התנגדותו למדיניותו של רבין. לקראת בחירות 1977 הקים מפלגה בשם "שלומציון" שזכתה ב-2 מנדטים והתמזגה עד מהרה בשורות הליכוד. תוצאות הבחירות, שהביאו למהפך הפוליטי, הציבו בתפקיד ראש הממשלה את מנחם בגין, וזה מינה את שרון לשר החקלאות בממשלתו וליו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות. בתפקידו זה פעל רבות להרחבת מפעל ההתנחלויות בשטחים תוך כדי ביסוס קשר הדוק עם תנועת גוש אמונים. שרון היה מהשרים הנִצים בממשלת בגין, והתעמת לא אחת עם הגורמים המתונים בממשלה. לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקידו כשר ביטחון ראה עצמו שרון המועמד הטבעי להחליפו. בגין סירב, ומיוחסת לו האמירה: "מי בכלל היה מצביע בעד מינוי אריק אילו הצעתי למנותו לשר הביטחון? הוא אינו יודע לשלוט בעצמו".שם, עמ' 173. עם זאת, שרון לא נאלץ להמתין זמן רב בטרם תתגשם משאלתו.
בבחירות לכנסת ה-10 (1981) הוצב שרון במקום ה-12 ברשימת הליכוד. הפעם החליט מנחם בגין למנותו בכל זאת לתפקיד שר הביטחון בממשלתו החדשה. ככל הנראה, הסיבה שהובילה את בגין לשנות את דעתו הייתה האמונה כי פינוי היישובים היהודיים בסיני במסגרת הסכמי השלום עם מצרים יתבצע באופן חלק יותר כאשר אריאל שרון ישמש שר הביטחון. שרון אכן הוביל את מבצע פינוי היישובים מסיני. בד בבד קידם את התכניות למלחמה באש"ף בשטח לבנון, תוך כדי טיפוח שיתוף פעולה עם הנוצרים. ב-1982 יזם שרון את מבצע שלום הגליל. הממשלה אישרה יציאה למבצע, שהגביל את כניסת צה"ל לשטח לבנון (כך לפי הכרזת ראש הממשלה מעל במת הכנסת) עד 40 ק"מ צפונה מקו הגבול, אך צה"ל פעל הרחק מקו זה והגיע עד ביירות. בעקבות המבצע נשארו כוחות צה"ל בעומק לבנון עוד כשלוש שנים, והיו נתונים לעימותים קשים שהביאו לאבדות קשות. האבדות הרבות, חוסר התוחלת בעיני רבים הכרוכה בהישארות צה"ל בעומק לבנון, ודיווחים שלפיהם הוליך שרון שולל את ראש הממשלה ואת השרים גרמו לפגיעה קשה במעמדו הציבורי.
הביקורות החריפות שהוטחו בשר הביטחון הגיעו לשיא בעקבות הטבח במחנות הפליטים בסברה ובשתילה. בראשית 1983 מצאה ועדת כהן (ועדת חקירה ממלכתית שמונתה לחקור את האירועים במחנות הפליטים) את אריאל שרון אשם בהתעלמות מסכנות צפויות בעקבות רצח בשיר ג'ומייל ובאי-מילוי תפקידו. היא המליצה להעביר אותו מתפקידו: "מן הראוי ששר הביטחון אריאל שרון יוציא מסקנות אישיות נאותות מן הפגמים שהתגלו במילוי תפקידו, ואם יהיה צורך בכך על ראש הממשלה לשקול האם להשתמש בסמכותו להעביר שר מכהונתו".מתוך זאב סגל, "מן הראוי ששר הביטחון יוציא מסקנות אישיות", הארץ, 15.8.2006. שרון ניסה להתנגד למסקנות הוועדה, אך הממשלה אימצה אותן. כפשרה פרש שרון מתפקיד שר הביטחון והועבר לתפקיד שר ללא תיק.
מלחמת לבנון ומסקנות ועדת כהן ערערו עד מאוד את מעמדו הציבורי של שרון. בעיני חלקים נרחבים בציבור הישראלי הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס. במהלך 17 השנים הבאות נותר אמנם פוליטיקאי פעיל, וברוב תקופה זו אף כיהן בתפקידי שר, אולם הנחת העבודה הייתה שדרכו לעמדות הנהגה בכירות כשר הביטחון או כראש הממשלה חסומה. שרון כיהן שש שנים כשר המסחר והתעשייה, ולאחר מכן בתפקידו כשר הבינוי והשיכון הופקד על מציאת פתרונות דיור עבור מאות אלפי היהודים שהגיעו מחבר המדינות בראשית שנות התשעים. גם בתפקידו זה הופנו אליו ביקורות נוקבות על אופן פעולה בולדוזרי שהיה לפרקים על גבול המִנהל התקין ואולי אף חצה אותו.
תפקידיו של אריאל שרון בממשלות ישראל
| שנים | תפקידים |
| 1977–1981 | שר החקלאות |
| 1981–1983 | שר הביטחון |
| 1983–1984 | שר בלי תיק |
| 1984–1990 | שר המסחר והתעשייה |
| 1990–1992 | שר הבינוי והשיכון |
| 1996–1999 | שר התשתיות |
| 1998–1999 | שר החוץ |
| 2001–2006 | ראש הממשלה |
בתוך הליכוד שמר שרון על מחנה תומכים מגובש. כך, לפני הבחירות לכנסת ה-11 התמודד על ראשות הליכוד בקרב שהתנהל במרכז חרות מול ראש הממשלה יצחק שמיר. שרון הפסיד לשמיר, אך גרף מעל 40% מהקולות במפגן כוח משמעותי. בשנים 1989–1990 היה אחד משלושת "שרי החישוקאים" (יחד עם דוד לוי ועם יצחק מודעי) שהגבילו את מרחב התמרון של ראש הממשלה יצחק שמיר במגעיו המדיניים המדיניים. שיאו הזכור של המאבק הפנימי הזה התרחש בפברואר 1990 במהלך כינוס מרכז הליכוד. שרון, שכיהן כיו"ר המרכז, ניסה למנוע משמיר לערוך הצבעת תמיכה בקו שהוביל. השניים דיברו בעת ובעונה אחת בשני מיקרופונים. שמיר צרח לתוך המיקרופון שלו "מי בעד? ירים ידו!" בעוד שרון שואג למיקרופון שלו "מי בעד חיסול הטרור?". המוני ידיים הורמו בתגובה על שתי השאלות, ולא היה ברור מי ניצח. זמן קצר לאחר מכן התפטר שרון מהממשלה, אך שב אליה כעבור כמה חודשים, בעקבות השלכות "התרגיל המסריח".
לאחר הפסד הליכוד בבחירות 1992 החליט שרון לצפות מהצד במאבק הירושה המפלגתי. יחסיו עם נתניהו, מנהיג המפלגה הנבחר, לא היו משובחים והוא לא חסך שבטו מהמנהיג החדש. עם זאת, לקראת בחירות 1996 עמל קשות על גיבוש רשימת ליכוד–גשר–צומת ופעל לשכנע את הציבור החרדי להצביע עבור נתניהו. לאחר הבחירות לא תכנן ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו לכלול את שרון בממשלתו החדשה, ואולם דוד לוי עמד על כך שיימצא לשרון תפקיד ביצועי. כך נולד משרד התשתיות הלאומיות שבו כיהן שרון עד 1999. ב-1998 מונה שרון גם לשר החוץ בעקבות התפטרותו של דוד לוי מהממשלה.
לאחר ההפסד של נתניהו והליכוד בבחירות 1999 החליט אריאל שרון להיאבק על ראשות הליכוד. בפריימריז שנערכו בספטמבר 1999 גבר שרון על אהוד אולמרט ועל מאיר שטרית. אלה היו הפריימריז שבגינם הורשע כמה שנים מאוחר יותר בנו, עמרי, בסדרת עברות שנגעו למימון מסע הבחירות הפנימיות הזה. בעקבות העברות הללו (פרשת עמותות הקש ואננקס מחקרים) נגזר על עמרי עונש מאסר. ואולם, בשעתו, הפריימריז הללו עוררו עניין מועט למדי בשל הנחת העבודה שהמנהיג הנבחר ישמש יו"ר זמני בלבד, אשר יתמקד בשיקום תנועת הליכוד, ושבחירות נוספות להנהגה ייערכו לפני הבחירות הבאות. אולם הנסיבות הפוליטיות זימנו לשרון גורל אחר. הוא נכנס לתפקיד יו"ר האופוזיציה, ומספסליה נאבק בשיחות השלום שניהל ראש הממשלה ברק. בסתיו 2000 החליט שרון לערוך סיור בהר הבית. נהוג לראות בסיור המתוקשר הזה את הזיק שהצית את פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. הקדמת הבחירות לראשית 2001, והחלטתו של בנימין נתניהו (שלא היה חבר כנסת בשעתו) שלא להתמודד הציבו את שרון בעמדה מפתיעה שמעטים מאוד ציפו לה: הוא הפך למועמד הימין בבחירות הישירות לראשות הממשלה, והביס בהן את ראש הממשלה אהוד ברק. כך, יותר מ-17 שנים אחרי שאולץ להתפטר ממשרד הביטחון, תקופה שלאורכה נשא סוג של אות קין, נבחר שרון ברוב עצום לכהן כראש הממשלה ה-11 של ישראל.
נבואתו של אורי דן, מקורבו של שרון, שנאמרה לאחר הדחתו ממשרד הביטחון התגשמה: "מי שלא רצה את שרון בשעתו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר ביטחון. מי שלא רוצה אותו כעת כשר ביטחון – יקבל אותו כראש ממשלה".
אריאל שרון נבחר לתפקיד ראש הממשלה ב-6 בפברואר 2001, במערכת בחירות מיוחדת שבה הלכו אזרחי ישראל לבחור ראש ממשלה. שרון הביס את ראש הממשלה המכהן אהוד ברק ברוב של 62% מהקולות. על אף הרוב העצום, מלאכת הרכבת הממשלה הייתה אתגר לא פשוט היות שלמפלגת השלטון – הליכוד – היו 19 מנדטים בלבד. תחת האילוצים הללו נאלץ שרון להרכיב ממשלה רבת משתתפים שהייתה נכון לשעתו הגדולה בהיסטוריה מבחינת מספר חבריה. בשיאה מנתה 30 שרים ועוד כ-10 סגני שרים. הממשלה הרחבה כללה שותפות עם ניגודים רבים בין חבריה, ונשאה אופי של ממשלת חירום, עקב המצב הביטחוני והכלכלי הקשה שפקד את המדינה. במהלך תקופת הכהונה של ממשלת שרון הראשונה הורה שרון על מבצע חומת מגן ויזם את הקמת גדר ההפרדה. בראשית כהונתו הטיל שרון את כובד משקלו לטובת ביטול שיטת הבחירה הישירה, ואכן הונהגה מחדש שיטת הבחירות בפתק אחד. הממשלה התאפיינה בחוסר יציבות, שכן סיעות פרשו מהקואליציה והצטרפו אליה חדשות לבקרים.
לקראת הבחירות לכנסת ה-16 (2003) ניצח שרון בפריימריז של הליכוד את בנימין נתניהו. היו אלה פריימריז מתוחים שקדם להם מפקד חברים המוני, שבמהלכו ננקטו שיטות מפוקפקות לגיוס קהלים גדולים. בבחירות הוביל שרון את הליכוד להישג הגדול ביותר שלו זה 15 שנים: 38 מנדטים. הפעם יכול היה להקים קואליציה רזה יותר שכללה את שינוי, האיחוד הלאומי והמפד"ל. במהלך השנה הראשונה של כהונת הממשלה שינה שרון את עמדתו בנושא הנוכחות הישראלית ברצועת עזה. אם לפני הבחירות התבטא כי "דין נְצרים כדין תל אביב" ושלל כל רעיון של נסיגה, לאחריהן אימץ ואף יישם את תכנית ההתנתקות החד-צדדית. בנאום שנשא בכנס הרצליה בדצמבר 2003 הסביר את המפנה בעמדתו:
מטרתה של תכנית ההתנתקות היא להפחית ככל ניתן את הטרור ולהעניק לאזרחי ישראל את מרב הביטחון... תכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום ביטחון וליצור מינימום חיכוך בין ישראלים ופלשתינאים. אנו מעוניינים בקיום משא ומתן ישיר, אך אין בכוונתנו להפקיד את החברה הישראלית כבת ערובה בידי הפלשתינאים... לא נחכה להם עד בוש. תכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינויים בפריסת היישובים, כך שיפחת ככל הניתן מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתינאית.
משהחליט על ההתנתקות עשה הכול כדי להגיע למטרה בהשתמשו בניסיונו הפוליטי העשיר. בדרך להגשמת היעד לא היסס לפטר שרים,אריאל שרון הוא ראש הממשלה שהשתמש הכי הרבה בסמכות המוענקת בחוק יסוד: הממשלה להעביר שרים מתפקידם. לשנות את הרכב הקואליציה, לערוך תרגילים ותמרונים פרלמנטריים, לצאת חוצץ נגד בכירים במפלגתו ואף להתעלם מהכרעתם של כ-100,000 מתפקדי הליכוד שהצביעו נגד המהלך. בתום המהלך היה שרון חתום על שני מבצעי הפינוי הגדולים ביותר של יישובים יהודיים: פינוי היישובים מסיני (1982) ופינוי רצועת עזה וצפון השומרון (2005). כמו במקרים רבים בעבר גם הפעם עורר המהלך שהוביל שרון בנחישות מחלוקת עמוקה. היו כאלה שהעריכו אותו על שלא היסס לערוך תפנית חדה בעמדתו ושיבחו את כושר המנהיגות שלו. אחרים האשימו אותו בכך שמעל באמון בוחרי הליכוד ויזם מהלך כוחני ודורסני אגב התעלמות מרחשי הציבור. היו שהרחיקו לכת וגרסו כי המהלך נועד להסב את תשומת הלב מכמה פרשיות שנחקרו באותו זמן ושהיו מעורבים בהן שרון ומקורביו.
עם סיום ההתנתקות מצא עצמו אריאל שרון בשיא אהדתו הציבורית שלו ובה בעת תחת התקפות בלתי פוסקות מבית, בתוך מפלגתו. במצב זה שקל לנקוט צעד נועז שיזעזע את מערכת המפלגות: לפרוש מהליכוד ולהקים מפלגת מרכז חדשה שתמשוך אליה פוליטיקאים בולטים משני צדי המפה, כאלה המייצגים את "המרכז השפוי". בתום התלבטויות רבות הכריז שרון בנובמבר 2005 על פרישתו מהליכוד ועל הקמת קדימה. יחד עם מהלך זה, שזכה לכינוי "המפץ הפוליטי הגדול", קידם שרון את הקדמת הבחירות. הסקרים ניבאו למפלגה החדשה ולמנהיגה הפופולרי הצלחה גדולה, אולם בראשית ינואר 2006 השתבשו כל התכניות וכל התחזיות. ירד המסך על חייו הציבוריים והאישיים של אריאל שרון.
פטירתו של אריאל שרון מסמנת את הסתלקותו של חבר נוסף מ"דור הנפילים" של מדינת ישראל. ללא ספק, שרון היה אחת הדמויות הבולטות, הצבעוניות והשנויות ביותר במחלוקות בתולדות המדינה. בכל תחנות חייו – כלוחם, כמפקד, כפוליטיקאי וכראש ממשלה – הפגין יצירתיות, מקוריות, נחישות וערמומיות.
בעיני רבים היה שרון אות ומופת למנהיג מודרני: אדם קשוח המקרין סמכותיות, יודע מה הוא רוצה, עומד על שלו ומסלק ביעילות מכשולים בדרך ליעד; בד בבד ראו בו גם טיפוס מפא"יניקי, פרגמטיסט שאינו דבק באידאולוגיה ויודע להגמיש את עמדותיו בהתאם למציאות המשתנה. בעיני אחרים, אותן תכונות אופי הביאו לכך שלמען השגת יעד מסוים לא בחל שרון באמצעים שחלקם היו על גבול המותר, אם לא מעבר לו.
כיצד ייזכר אפוא ראש הממשלה ה-11 של ישראל? היטיבה לענות על כך ההיסטוריונית, כלת פרס ישראל, פרופ' אניטה שפירא: "[עם פטירתו של אריאל שרון]... נעלם אחד החוטים המקשרים האחרונים" שלנו לשנות ה-50, לפעולות התגמול, לחטיבת הצנחנים, ועוד עלילות גבורה שנרשמו בדפים המפוארים של תולדות ישראל. אריק היה אחד ממפקדי השדה הדגולים ביותר, והוא גם היה המפא"יניק האחרון: פרגמטיסט שיודע להחליף הילוך, לשנות אידאולוגיה ולהיענות לצורכי המציאות ולרחשי לבו של העם. בסוף דרכו סלחנו לו על חטאיו – והם היו לא מעטים – וזכרנו את מעלותיו ואת מנהיגותו".