גיוס בנות דתיות לצבא
סוגיית גיוס הבנות הדתיות נמצאת בקידמת הבמה של הציבוריות הדתית, ואפילו הישראלית. הרב בן-דוד טוען כי הציונות הדתית בשלה לפעול בתוך המרחב הישראלי המגוון, ולא רק בתוך מסגרות מגזריות צרות.
סוגיית גיוס הבנות הדתיות לצבא חזרה בשבועות האחרונים לקִדמת הבמה של הציבוריות הדתית, ואפילו הישראלית. בשורות הבאות אבקש לגעת בכמה מן השאלות המרכזיות שניצבות בעיניי ברקע הדיון, ושתפיסות היסוד בעניינן מכתיבות לדעתי, באופן מודע יותר או פחות, את כיוונן ואת עוצמתן של מגוון העמדות בנושא.
אך ראשית, הבהרה חשובה: מיליטריזם איננו ערך בתפיסת עולמי. חברה מיליטריסטית היא חברה פגומה בעיניי. היהדות, כפי שאני תופס אותה, מעולם לא דגלה בתפיסה האפלטונית, ולפיה החינוך הצבאי הוא רכיב הכרחי בחינוך ההומניסטי של האדם השלם.
הדיון בנושא של שירות נשים דתיות בצה"ל מעורר ומשקף שאלות נרחבות הרבה יותר מאשר מעמדו של הצבא בחברה הישראלית ומאשר מקומו של "מיתוס הלוחם" בכינון הישראליות. מה גם שתפקידים איכותיים רבים, המוצעים בצבא לנשים, אינם נחשבים תפקידי לחימה מובהקים, וחלקם אף אינם קשורים ללחימה אפילו באופן עקיף (דוגמת תפקידי חינוך והוראה לסוגיהם).
לכאורה, בלב התנגדותו של הממסד הרבני להתגייסותן של צעירות דתיות לצבא, ניצבת השאלה ההלכתית. אך לאמיתו של דבר, סוד גלוי הוא, במסגרת השיח הפנים-רבני לפחות, ששירות צבאי לנשים איננו מהווה סוגיה הלכתית של ממש. מדובר בסוגיה תרבותית וציבורית בעלת השלכות ומשמעויות כבדות משקל, אך בהחלט לא סוגיה הלכתית פורמלית. הנימוקים ההלכתיים המובאים כדי להגן על הטענה לקיומו של איסור הלכתי בשירות צבאי, הם במידה רבה תלויים על בלימה, ולעתים מביכים ממש. כך למשל הטענה שעל פי ההלכה אישה צריכה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה, ואסור לה להיות נתונה למרות פיקודית אחרת. מעבר לבעייתיות העקרונית שקיימת בשימוש בקטגוריות מושגיות אלו לתיאור המציאות החברתית שבתוכה אנו חיים כיום, הרי שגם לפי תפיסתם המקורית של חז"ל אישה רווקה מעל לגיל מצוות איננה עוד ברשות אביה לכל דבר ועניין, והיא מהווה אישיות משפטית עצמאית לחלוטין. וזו כמובן רק דוגמה. הנימוקים ההלכתיים האחרים, הניתנים כהסבר לעמדה המתנגדת לגיוס נשים לצבא, אינם בעלי כוח שכנוע רב יותר.
טוב נעשה, אם כך, אם נקיים את הדיון בזירה האמיתית שבה הוא נמצא: הזירה הערכית, הרעיונית והחברתית.
שאלה יסודית אחת הניצבת במובלע או במפורש בבסיס הדיון היא היחס הנפשי שמעוררים תהליכי שינוי ותמורה בקרב ההנהגה הדתית והרבנית. יציאתן של נשים לתפקידים משמעותיים בצבא ובחברה משקפת תהליכי עצמאות ומעורבות גוברים והולכים של נשים במרחבי העשייה והפעולה הציבוריים. תהליך זה מנוגד למקומן המסורתי של הנשים, שהתמצה בעבר בעיקר בתפקידי ההורות והזוגיות. חלק ניכר מן העולם הרבני מנהל מלחמת מאסף בתהליכים החברתיים הנרחבים הללו. עמדתו בעניין שירות נשים בצבא היא חזית מרכזית אחת במלחמת מאסף זו. צריך לזכור שבמשך שנים התייחסה עמדתה המסויגת של הרבנות הראשית כלפי שירות נשים גם לשירות הלאומי ולא רק לשירות צבאי. כך למשל אמר החזון איש בזמנו ששירות לאומי לבנות הוא בגדר "ייהרג ואל יעבור'", ולמיטב הבנתי, אף הרב מרדכי אליהו פסק כי אסור לנשים לשרת בשירות הלאומי.
אני בוחר להתייחס לתהליך השתלבותן הגוברת והולכת של נשים בחיי החברה והציבור באופן אחר לחלוטין. החתירה לשוויון מגדרי, ולהסדרים החברתיים החדשים שהיא מבקשת ליצור, היא בגדר תיקון חברתי ראשון במעלה, ויש בה אף תיקון דתי ורוחני, בהיותה שלב חשוב במימוש שלם יותר של רעיון בריאתו של האדם – זכר ונקבה – בצלם א-לוהים. למרות כל האתגרים ואף המתחים שתהליך זה מציב בפנינו, אני סבור כי עלינו לקבל אותו בברכה, ואף להיות שחקנים פעילים בקידומו ובפיתוחו.
יתרה מכך, חזרתו של עם ישראל לחיי ריבונות בארצו, והמקום המחודש והמתעצם שאותו תופסות נשים בחברה מהווים שתי צלעות מרכזיות בתהליך ההתחדשות היהודית בתקופתנו, שאני מרשה לעצמי אף לראות בו סממני גאולה. הדבר זוכה לביטוי מפורש כמעט בחזון הגאולה המקראי של ירמיהו: "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה... כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, 20–21). שני התהליכים הללו גם יחד הושפעו ומושפעים כמובן גם מהתרחשויות גלובליות, אך אין בכך כדי לטשטש את מהותם כתהליכים של תחיה פנימית ושל התחדשות לאומית ורוחנית.
אך לא רק סוגיית מקומן של נשים בחברה מוטלת כאן על הכף, אלא גם מגמת פניה של החברה הציונית-דתית לגבי חלקים אחרים של החברה הישראלית. האם פניה להיבדלות ולהתכנסות בתוך המסגרות המגזריות, או שמא פניה להשתלבות ולמעורבות במרחב החברתי והתרבותי הכללי ולהשפעה עליו?
בליבת העניין ניצב החשש הכבד מן האווירה המתירנית והסקסואלית, המאפיינת לדעת רבים את החברה הכללית בכלל ואת מסגרת השירות הצבאי בפרט. כמובן שאין להיתמם או להקל ראש בסוגיה חשובה זו. אך דווקא מתוך התייחסות אמיצה וכנה לנושא זה, יש להדגיש שתי נקודות חשובות:
ראשית, חשוב שהשיח והרגישות בנושא זה יופנו לגברים לא פחות מאשר לנשים. האתגרים התרבותיים והרוחניים שמזמנים החיים הצבאיים אינם פוסחים גם על הגברים הצעירים הנחשפים לנורמות המיניות והתרבותיות המאפיינות את חיי המחנה. ממילא, החינוך ליחס ראוי ומכבד בין המינים צריך להעסיק אותנו בהקשר לחינוכם של הבנים ובמסגרת הכשרתם לקראת תקופת השירות הצבאי, לא פחות מאשר העיסוק בנושא בקרב הצעירות הדתיות ובהקשר שלהן. ולעיקרו של עניין: אני סבור כי גם המודעות המחודדת לנושא הזה אינה צריכה להוביל אותנו כציבור ליצור חממות תרבותיות מבודדות וממושכות, השואפות למנוע כל מפגש של צעירים וצעירות דתיים עם ההֶקְשר החברתי הנרחב יותר של החברה הישראלית.
עמדתי האחרונה שואבת מכמה מניעים, ואציין כאן רק שניים מהם: האחד הוא האמונה כי התפתחות אישית מתוך היכרות צורות חיים אחרות ומתוך התמודדות עמן נכונה ומלאה יותר. היא בהחלט מהווה אתגר במסגרת כינונה של הזהות האישית, אך זהו אתגר שבמקרים רבים ועבור צעירים רבים טומן בחובו משמעות חיובית ומכוננת, המעלה תרומה מכרעת לעיצוב אישיותם הבוגרת.
המניע השני נעוץ בתפיסתי שהציונות הדתית הגיעה כבר מזמן לרמת ההבשלה והבגרות שבה היא יכולה להרשות לעצמה ולדרוש מעצמה פעולה בתוך המרחב הישראלי המגוון, ולא רק בתוך מסגרות מגזריות צרות. ההתנתקות היחסית מן הציבור הישראלי בעשורים האחרונים, שחלק גדול ממנה היה קשור כמובן במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון, הייתה כנראה נחוצה בשלבי הגדילה הראשוניים, אך אנו נמצאים כיום בשלב שבו נזקה רב מתועלתה. נזק זה פנימי וחיצוני כאחד: הניתוק פוגע הן בצעירים ובצעירות הגדלים לתוך תודעה ומציאות חיים מפוצלת ומסוכסכת, והן בחברה הישראלית הרחבה שאינה נתרמת די מרכיבי הזהות החיוביים והחיוניים הנמצאים בתוך מעגליה החברתיים של הציונות הדתית.
הכרה בסיסית זו מפעמת כבר כיום בקרב צעירות דתיות רבות, ומספרן רק גדל והולך. והנה, במקום להירתם למשימת ההכנה וההכשרה של צעירות מוכשרות וערכיות אלו, טרם שירותן הצבאי, רוב הממסד הדתי והרבני עסוק במתן תוקף מחודש לפסק שניתן בתחילת שנות החמישים, בנסיבות חברתיות וצבאיות שונות לחלוטין. התוצאה המצערת היא חוסר ניכר במסגרות חינוכיות, שיכולות ללוות את הציבור הגדול של הנשים הדתיות הבוחרות להתגייס לצבא ולסייע להן. בכך יש לדעתי משום הפקרה של קבוצה גדולה ויקרה, הזקוקה מאוד לליווי, לתמיכה ולסיוע מצד הציבור הדתי ומצד מנהיגיו.
מדרשת עין הנצי"ב, שיש לי הזכות לשמש כיום בהנהגתה, מאופיינת מראשית דרכה בשני קווי זהות בולטים: ראשית, הלגיטימציה העקרונית שניתנת לשירותן של נשים בצבא. ושנית, האמונה שיש לאפשר לנשים לקחת חלק פעיל ומשמעותי בלימודים מתקדמים של תלמוד והלכה. בין שתי הבחירות החינוכיות הללו יש קשר של ממש. בדיוק כמו התלמוד, כך גם הצבא מהווה מעין תשתית חיונית המאפשרת ומבססת שותפות מלאה במרקם החברתי והתרבותי של החברה הבוגרת. בדיוק כמו התלמוד, גם השירות הצבאי כרוך בקושי, באתגר ובהתמודדות לא פשוטה. הנכנס בשעריו של התלמוד צריך לרכוש לעצמו שפה חדשה ולא מוכרת, וזוהי גם חוויה המוכרת לנכנס בשעריו של השירות הצבאי. רבים סבורים שמפאת מאפיינים אלו, יש לחסוך מנשים צעירות את ההתמודדויות ואת ההתנסויות הללו. אני סבור שנטעה אם נעשה כך. התפקיד המוטל כיום על ההנהגה החינוכית והרבנית של הציונות הדתית הוא להכשיר את הדרך, ולאפשר את השתלבותן המלאה של נשים הן במסגרות האזרחיות והלאומיות של החברה הישראלית, והן במרחב התורני ההלכתי של לימוד התורה ופסיקת ההלכה. שתי המטרות הללו חשובות כל אחת כשלעצמה, אך לכריכתן יחד ישנה גם כן משמעות רבה.
מובן שאי-אפשר לחתום רשימה זו בלי להתייחס לשאלת הסמכות. נדמה שישנן מעט מאוד סוגיות חברתיות וציבוריות במדינת ישראל, שבהן בחרה הרבנות להטיל את כובד משקלה ההלכתי בצורה כה גורפת כמו בסוגיה הזו. ואולם דווקא לגבי סוגיה זו אין באפשרותי לציית להוראתה של הרבנות הראשית, לא רק מפני שאני סבור שאין מדובר כאן בשאלה הלכתית של ממש, ולא רק מפני שחלק מרבותיי, ובראשם הרב אהרון ליכטנשטיין, מצדדים גם הם בגישה שיש לאפשר ואף לעודד גיוס נשים לצבא. הסיבה העיקרית לכך נובעת מתפיסתי את מהותה של הסמכות ההלכתית ואת גבולותיה.
מתוך שיחות שונות עם מפקדים בכירים בצבא נוכחתי לדעת שכוח האדם האיכותי של נשים צעירות המסיימות את מסגרות הלימוד של מוסדות החינוך של הציונות הדתית הוא משאב בעל משמעות אסטרטגית לבניית כוחו ועוצמתו של צה"ל בשנים הקרובות. ממילא, גיוסן לצבא כיום נכלל בדין המשנה שנפסק אף ברמב"ם, ולפיו "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִין אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (משנה סוטה ח, ז; רמב"ם הלכות מלכים ז, ד).
מעתה נראה כי ציות להוראת הרבנות הראשית במקרה מעין זה נכנס בגדרה של המשנה בריש מסכת הוריות: "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה... וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה". על פי דין המשנה שם אין היתר לחכם לציית להוראה שהוא רואה אותה כהוראת טעות, והוא מחויב לפעול על פי מיטב הכרתו ההלכתית והמצפונית. ואם כך לגבי בית הדין הגדול שבלשכת הגזית, קל וחומר שכך הוא גם לגבי הוראותיה של הרבנות הראשית דהיום.
אמנם, כדי שלא אהפוך למעין מקבילה מודרנית של הזקן הממרא המקראי, אין בידיי ובכוחי להורות לאחרים לנהוג הלכה למעשה על פי עמדה זו. לכן הנני מוסר מודעה בפניכם: את אשר על לבי אמרתי. כל שאמרתי הוא להלכה ולא למעשה. מכאן ואילך תקבל כל אחת את החלטותיה על פי מיטב מצפונה והכרתה ההלכתית, הלאומית והאנושית.
הרב יצחק בן דוד הוא עמית מחקר בתוכנית לזכויות אדם והיהדות במכון.