הורדת מפלס הפחד

הכללת אנשים עם מוגבלויות בחברה הופכת אותנו לאנשים טובים יותר ולחברה טובה יותר. המפגש עם השונה, האחר, גם אם הוא בעל מום, מגבלה וחלש, מאפשר לנו להכירם ולגלות את האדם שבהם, אך חשוב יותר יאפשר לנו לגלות את האדם שבנו.

התמונה באדיבות Shutterstock

אדם פותח את דלת ביתו ורואה מולו דיירים חדשים. במבט זריז ומהיר הוא מקטלג אותם כ"אחרים". המוח משדר הודעת התרעה –  אדם חריג לפניך, סכנה!

סקרים שונים, ובהם מדד ההכללה של אנשים עם מוגבלות שכלית, אותו פרסמה אקים ישראל לאחרונה, מספרים, בין היתר, את סיפור הפחד המשתק שאוחז בחלקים מן החברה הישראלית, שמעדיפים להתכרבל ולהסתגר במוכר, ודוחים בדרכים שונות את האחר והשונה. במקרי קיצון נתקלים בראש עיר שנוהג באלימות כדי להדיר אנשים מעירו או בשכנים המגרשים דיירים שעלולים, לטעמם, להוריד את מחירי הדירות בשכונה.

אבל בישראל יש גם סיפור אחר ומסתבר שאפשר אחרת.

כך, למשל, בחוות הנוער הציוני בירושלים, מתנהל בית ספר לנערים עם אוטיזם המשולב לגמרי בכפר הנוער. או בקיבוץ ראש צורים מתנהל בית ספר "ראשית" שבו לומדים יחד תלמידים עם מגוון לקויות (תסמונת דאון, אוטיזם ושיתוק מוחין) עם ילדים "רגילים". במאות דירות ברחבי הארץ גרים אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, לצד שכנים ללא מוגבלות, בשירות הלאומי האזרחי ובשירות הצבאי זוכים לחלוק בנטל, חיילים וקצינים לצד חיילים עם מוגבלות. במקומות תעסוקה רבים מועסקים אנשים עם מוגבלות לצד עובדים רגילים.

דוגמאות חיוביות אלו נובעות מתפיסת עולם בסיסית שהאדם, כל אדם, נברא בצלם אלוקים. אנו מניחים שיחסה השלילי של החברה כלפי השונה והאחר, נובע מחוסר ידיעה, מבורות חברתית ואינטלקטואלית, מהיעדר היכרות מוקדמת ומדעות קדומות שאינן מבוססות המציאות. החברה שלנו צריכה להבין, שלא נכון הוא לכלוא את האנשים, במסגרות נפרדות, באיי מצורעים ובמוסדות חסומים.

התובנה הפשוטה היא - כאשר מכירים את האדם אישית, רואים את האדם שבו ולא את מוגבלותו!

הדרך לחברה טובה יותר מחייבת הכללה. הכללה בחינוך, בתעסוקה, במגורים משותפים, בפעילויות פנאי ובשאר מערך החיים החברתיים. רק כאשר ילד יפגוש בבית הספר ילד אחר עם מוגבלות, הוא יוכל להכיר אותו, להתייחס אליו כשווה, לתרום לו ולהיתרם ממנו, וכך אנו נבין ששונות זו יתרון עצום ובניית חברה טובה יותר מתחילה בהכללה.

הכללת אנשים עם מוגבלויות, צריכה להיעשות לא מתוך חמלה, אלא מתוך הבנה שהכללתם הופכת אותנו לאנשים טובים יותר ולחברה טובה יותר. המפגש עם השונה, האחר, גם אם הוא בעל מום, מגבלה וחלש, מאפשר לנו להכירם ולגלות את האדם שבהם, אך חשוב יותר יאפשר לנו לגלות את האדם שבנו. וכך אנו הופכים לאנשים טובים יותר.

לכל אחד מאיתנו יש משהו החסר באחר. המפגש הוא ברכה, הוא מאפשר לנו להשלים את החוסר, הוא מפרה אותנו כאנשים, ומעשיר אותנו כחברה. חברה סגורה השומרת בקנאות על יושביה, מייצרת פחד, שמייצר שנאה, שמייצרת הדרה. חברה פתוחה המכירה באור הגנוז בכל אדם, מייצרת סקרנות, שמייצרת למידה, שמייצרת הכרה.

השוני הוא מקור הערך!

רק אם כולנו ביחד, נבנה חברה בה אנשים עם מוגבלות שכלית יכולים לחיות בקרבנו ולקיים יחד איתנו חיים שוויוניים, נקיים את האמירה: "חברה מכלילה היא חברה חזקה".

ראשי הערים אשדוד, באקה אל גרבייה, רעננה, ירושלים ודימונה, אשר המובילים במדד אקים 2014 מראים לנו את הכיוון בו עלינו ללכת, על מנת ליצור את הפסיפס האנושי המשותף, עליו אנו חולמים.

משרד החינוך קבע את סדר יומו תחת הכותרת "האחר הוא אני". אך כל הדיבורים לא יפחיתו את מפלס הפחד המשתק שאוחז בנו אם איננו נפגשים עם ה"אחר" באופן קרוב ובלתי אמצעי. התופעה של הפחד המשתק מפני האחר מקיפה את כל חלקי החברה, כפי שמוכיחים מחקרים וכפי שכל אחד מאיתנו יודע, מתוך עצמו.

רוב בני האדם היו רוצים, להשתחרר מן הפחד ולחיות בזרימת חיים מאירה. מסתבר שהמפתח למעבר מחושך לאור הוא בשבירת קירות ההבדלה וההבחנה בין אדם לאדם. מספיק לבוא במפגש עם אדם אחד שמקוטלג אצלנו כ"אחר" וכבר מפלס הפחד ירד. עוד מפגש והמאזן ישתנה מהקצה לקצה.
והעיקר  - לא לפחד כלל.

המאמר פורסם במעריב וב- nrg בתאריך .17.2.2014