לא לעולם חסינות
מתי דברים שאמר חבר כנסת הם "במילוי תפקיד או למען מילוי תפקיד"? צריך "לאזן" בין החסינות במילוי תפקיד לבין החשיבות של שמירה על אינטרסים אחרים כגון שמו הטוב של האדם או השוויון בפני החוק. אין מקום להגנה מוחלטת על כל ביטוי של חבר הכנסת באשר הוא ואין מקום להתיר שימוש לרעה בחופש זה.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
הפרסום של ח"כ טלי גוטליב על תיאוריית קשר שקרית (או שמא יש לומר "תיאוריית שקר") מעלה לדיון את השאלה האם החסינות שלה כחברת כנסת אכן מגינה עליה מפני תביעת הדיבה שהגישה נגדה פרופ' שקמה ברסלר.
חברי הכנסת נהנים מחסינות במילוי תפקיד על הבעות דעה שנאמרו במילוי תפקידם. בחוק יסוד: הכנסת כתוב כי לחברי כנסת תהא חסינות. הפרטים נקבעו בחוק חסינות חברי הכנסת, הקובע בעניין זה כך:
"חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".
מטרת החסינות היא להבטיח שחברי הכנסת יוכלו למלא את תפקידם, לייצג את ציבור בוחריהם ולהתבטא ללא חשש וללא מורא. לא רק חוק החסינות קובע כי על הבעת דעה במילוי תפקיד יש חסינות. גם בחוק איסור לשון הרע, שעליו מבוססת תביעתה של פרופ' ברסלר, נאמר הדבר במפורש. סעיף 13(1) לחוק, העוסק בהגנות שעומדות לנתבע בלשון הרע, קובע כי פרסום "מותר" (קרי פרסום שהוא לשון הרע אבל הוא יזכה להגנה ולכן התביעה תידחה) - הוא פרסום שמוגן במסגרת סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת.
השאלה, אם כן היא מתי דברים שאמר חבר הכנסת הם "במילוי תפקיד או למען מילוי תפקיד"? החסינות היא לא מוחלטת; לא כל התבטאות של חבר כנסת מוגנת. צריך "לאזן" בין החסינות במילוי תפקיד לבין החשיבות של שמירה על אינטרסים אחרים כגון שמו הטוב של האדם או השוויון בפני החוק. על כן נקבע בפסקי הדין מבחן איזון: מבחן "מתחם הסיכון הטבעי".
על פי מבחן זה, חבר הכנסת אמנם כפוף לחוק וחייב לפעול במסגרת החוק אך פעילותו החוקית יוצרת לעיתים אפשרויות של "גלישה" לפעולות בלתי חוקיות. החברות בכנסת מחסנת את חברי הכנסת מפני פעולות אסורות שהן בגדר 'סיכון מקצועי'. "מתחם הסיכון הטבעי" בוחן האם ההתבטאות נעשתה באקראי, או בלהט הדיון, באופן חד פעמי - שאז החסינות תגן על ההתבטאות; או שמא ההתבטאות אינה אקראית, היא מתוכננת ומכוונת, חוזרת ונשנית - שאז לא תהא הגנה. התבטאויות מקבלות הגנה נרחבת שכן חופש הביטוי הוא אחד הכלים המרכזיים של חבר הכנסת לממש את תפקידו, אך גם כאן יש גבולות. הכל תלוי בנסיבות.
הפסיקה בישראל בנושא זה סובלת מכשל מובנה ארוך שנים.
ראשית, החסינות שימשה עד היום כחומה בצורה להגנת חברי הכנסת. תביעות של לשון הרע כנגד חברי כנסת, גם אם הן שקריות, נדחות רובן ככולן על הסף, בדרך כלל בבתי משפט שלום. חבר הכנסת הנתבע מבקש לדחות את התביעה על הסף בשל חסינותו.
כך, למשל, בשנת 2021 דחה בית המשפט השלום בתל אביב, על הסף, תביעת דיבה של עד המדינה ניר חפץ נגד שר המשפטים לשעבר, ח"כ אמיר אוחנה. מעל במת הכנסת, הפר אוחנה את צו איסור הפרסום שנועד להגן על ביטחונו של חפץ ושל עדה נוספת שנחקרו במסגרת תיקי נתניהו. על אף הביקורת של בית המשפט השלום על מעשיו של אוחנה, התביעה נדחתה בשל החסינות. חפץ אמנם ערער לבית המשפט המחוזי, אך הדיון הסתיים בפשרה שבמסגרתה התנצל אוחנה. זו רק דוגמה אחת. התחושה היא שאין מקום לנסות ולהגן באמצעות בתי המשפט על הזכות לשם טוב, אם הפוגע הוא חבר כנסת.
שנית, פסקי הדין הדגישו שהחסינות ניתנה לחברי הכנסת על מנת להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים; לבטא את אופיו הדמוקרטי-ייצוגי של המשטר בישראל ולהבטיח את פעולתו של הנבחר לשם מימושו של התהליך הדמוקרטי. אך מה לכל המילים האלה ולהוצאת דיבה? היכן נעלמה הזכות לשם טוב? לא ברורה התפיסה הרווחת לפיה פרסום מכוון משפיל או מבזה, היא חלק ממילוי תפקידו של חבר הכנסת.
שלישית, הפסיקה, בעיקר בבית המשפט העליון, לא התייחסה עד היום באופן מעמיק לחשיבות של הזכות לשם טוב והזכות לכבוד האדם, זכויות בעלות מעמד חוקתי. אין תיקים העוסקים בעניין זה כי התביעות נדחות בערכאות הנמוכות. רוב התיקים מסתיימים בדחיית התביעה על הסף, כאמור, בבתי משפט שלום. בכך יוצא שהחסינות גוברת על שמו הטוב של מי שנפגע מאמירות - גם כאלה חסרות שחר - של חבר כנסת.
גישה זו, המעדיפה כמעט באופן מוחלט את חופש הביטוי של חבר הכנסת ומאפשרת אף שימוש לרעה בו - מחייבת חשיבה מחודשת. בגרמניה וביוון למשל, ההסדר החוקתי של החסינות קובע כי הוצאת דיבה אינה נכללת במתחם תפקידו של חבר הפרלמנט.
ככלל, ראויה התפיסה המרחיבה לחסינות, השואפת לשמר ככל האפשר את חופש הביטוי של חברי הכנסת. אך אין מקום להגנה מוחלטת על כל ביטוי של חבר הכנסת באשר הוא ואין מקום להתיר שימוש לרעה בחופש זה. אין חשש ממצב של "אפקט מצנן" אם ייאלץ, למשל, חבר כנסת לפצות נפגע בשל הוצאת דיבה שעל פי נסיבותיה, לא נאמרה בנאום פוליטי או בליבת הפעילות הפוליטית. גם אם ייקבע כי אין חסינות, קרי שאין מניעת סף לדון בתיק, עדיין ישנן הגנות שיעמדו לחבר כנסת כפי שהן עומדות לכל אדם מן היישוב בתיק על הוצאת דיבה, כגון אמת דיברתי, פרסום בתום לב וכו', כך שישנם עדיין מנגנונים מאזנים בכל תיק הקונקרטי.
אולי דווקא יהא לכך "אפקט מרסן" בכל הנוגע לביטויים שהם לא יותר מאשר השמצות וגידופים, ויובלט המסר על פיו קיים אינטרס ציבורי בשמירה על רמתו של הביטוי הציבורי על ידי הנבחרים. כפי שבית המשפט העליון קבע: "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל". או במילותיו של השופט חשין, לפני למעלה משלושים שנה: "דומה שהכל יסכימו כי לא כל הרעדת מיתרי הקול, וכי לא כל קרקורים הבוקעים מחדרי בטן, זכאים לחסות תחת כנפי חופש הדיבור".
המסר של בתי המשפט צריך להיות ברור: לא עוד חסינות מוחלטת לחברי כנסת במקרה של הוצאת דיבה.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12