האמנם יש צורך לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים?
המודל ה"דמוקרטי" לבחירת דיינים נבע מאילוץ ועורר ביקורת לאורך ההיסטוריה היהודית. המנגנון הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים קרוב ברוחו לדגמים שהונהגו בקהילות יהודיות בעקבות אותה ביקורת.
Photo by Hadas Parush/Flash 90
בעקבות פסק הדין בעניין ביטול עילת הסבירות שנתן בג"ץ לאחרונה, פרסם ידידי פרופ' יובל סיני מאמר ב"מקור ראשון" שבו הוא טוען כי בניגוד למקובל במדינת ישראל, הרי שבמסורת היהודית מינוי השופטים "היה מאז ומתמיד דמוקרטי למהדרין", ובהתאם הוא קורא "להפוך את בית המשפט העליון למוסד שלציבור תהיה השפעה רבה יותר על הרכבו ושיהיה בו ייצוג ראוי של כל חלקי האוכלוסייה".
בשורות הבאות אפרוש שלושה טיעונים ביקורתיים בעקבות דבריו. ביקורות אלה מבוססות על חיבור שפרסמתי לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה יחד עם ד"ר חגי שלזינגר, קומי צאי מתוך ההפכה: היוזמה לשינוי מערכת המשפט בישראל בראי המשפט העברי, ובו גם פרק המוקדש להצעה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת השופטים.
הביקורת הראשונה נוגעת לתיאור של תולדות מינוי השופטים בישראל. אמנם הצדק עם פרופ' סיני שבשלב מסוים עבר המשפט העברי למודל של בחירת שופטים בידי הציבור. אולם זהו אינו המודל המקורי והאידיאלי שחז"ל והפוסקים העלו על נס. כבר בתוספתא מתואר המודל הרצוי שלפיו חכמי הסנהדרין הם הבוחרים וממנים את הדיינים, כלומר מודל של שופטים הבוחרים את השופטים, ללא כל מעורבות של הציבור בבחירתם. וכפי שמנסח זאת הרמב"ם (שפרופ' סיני מצטטו במאמרו): "מבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו" (הל' סנהדרין ב, ח). גם אם ברבות השנים התפתח מודל חלופי של בחירת הציבור את הדיינים, הרי שזה היה מודל מאוחר, ולפי גישות רבות היה זה אילוץ שבדיעבד, כתוצאה מאובדן הריבונות והעדר שלטון יהודי מרכזי.
הביקורת השנייה היא על בלבול בעייתי שעלול להיות בין בחירת הציבור לבין בחירת הרוב. לאחר שבקהילות התפתח מודל של בחירת הדיינים בידי הציבור, פוסקי ההלכה גילו רגישות לבעייתיות הרבה שעלולה להיות בכך שדיינים יהיו חייבים את בחירתם לגורמים מסוימים בתוך הקהילה, דבר שימנע מהם לשפוט את הבוחרים אותם כראוי ובנקיות הדעת. אציין דוגמה אחת מדברי בעל 'כלי יקר', רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פראג המאה הט"ז-י"ז): "יש צד שוחד אחד שאינן נזהרים בו, כי מדרכם להחניף לכל מי אשר בו תלוי מינוי הדיינים לשנה הבאה [...] אף על פי שמסכים בדעתו לדון דין אמת, מכל מקום דבר זה מסמא עין שכלו, שאינו רואה חובה לזה שהוא תלוי בו". לכך הקדיש הרב אליעזר יהודה וולדנברג פרק שלם בספרו "הלכות מדינה". הפוסקים פעלו בדרכים שונות כדי לנטרל בעייתיות זו. אחד הפתרונות לכך היה שבחירת הדיינים לא תיעשה באמצעות רוב רגיל מבין מנהיגי הקהילה, אלא תהיה מותנית בהסכמת כל מנהיגי הקהילה נציגי כל הקבוצות. באמצעות הדרישה להסכמה פה אחד נוטרלה תלות הדיינים ברוב פוליטי.
לאמתו של דבר, זה בדיוק השינוי שהוביל גדעון סער בשנת 2008, שכדי לבחור שופט לבית המשפט העליון יידרש רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים (ולא רוב של חמישה מתוך תשעה, כפי שהיה נהוג עד אז). תיקון זה גרם לכך, שבחירת שופטים לבית המשפט העליון תחייב הסכמה בין כמעט כל חברי הוועדה, ובמיוחד בין נשיא/ת בית המשפט העליון ובין שר/ת המשפטים. הדבר דומה במידת רבה לדרישה הנזכרת שהייתה נהוגה בקהילות להסכמה פה אחד בעת בחירת הדיינים. "תיקון סער" גרם לכך שמאז שנת 2008 הוועדה לבחירת שופטים מינתה באופן מאוזן שופטים הנחשבים אקטיביסטים ושופטים הנחשבים שמרנים, דבר המוביל אותי לביקורת השלישית.
במחוזותינו רווח המיתוס כביכול שופטי בית המשפט העליון הם שיבוט גנטי האחד של רעהו, כולם עשויים מעור אחד, הנותנים קול לצד אחד בלבד של המפה הפוליטית, ללא ייצוג לתפיסות דתיות וימניות. אולם מאז "תיקון סער" בשנת 2008, הוועדה לבחירת שופטים הייתה חייבת להגיע להסכמות בין כלל חבריה, דבר שגרם לכך שכיום בבית המשפט העליון יש יחס שווה בין מספר השופטים הנחשבים אקטיביסטים לבין מספר השופטים הנחשבים שמרנים. אם לדייק, בפסק הדין האחרון (שנגע לביטול עילת הסבירות) היו שמונה שופטים אקטיביסטים שתמכו בביטול דבר החקיקה של הכנסת, מול שבעה שופטים שמרנים שסברו כי בג"ץ לא צריך להתערב בדבר חקיקה זה. כלומר, כמעט חמישים אחוז לשמרנים. עם פרישתן לגמלאות של הנשיאה חיות והשופטת ברון השתנה היחס, וכעת יש רוב לשופטים השמרנים בבית המשפט העליון.
מי שיבחן את המציאות בעין לא-משוחדת יגלה שכבר כיום בית המשפט מאוזן ומגוון כראוי, זאת הודות לשימוש המושכל שעשו שרי המשפטים גדעון סער ואיילת שקד בוועדה לבחירת שופטים. אין צורך בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. המסקנה העיקרית שיש ללמוד מפסק דין ביטול עילת הסבירות היא הנחיצות הרבה שיש בחקיקת חוק-יסוד: החקיקה, שיסדיר אחת ולתמיד, בצורה מושכלת ומאוזנת, את מערכת היחסים שבין חקיקת הכנסת לבין הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"