מלונדון לירושלים: כשבית המשפט הוא המגן האחרון מפני אובדן הדמוקרטיה
בית המשפט העליון הבריטי הבהיר זה מכבר כי הדמוקרטיה, שלטון החוק, בתי המשפט והביקורת השיפוטית מוגנים אפילו מפני הפרלמנט. ישראל לאחר מתן פסק דין הסבירות צריכה להפנים את הלקח הבריטי ולשמור על שיח דמוקרטי בריא של שלטון החוק והקפדה על הפרדת רשויות.
בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת בלונדון Photo by Francais a Londres on Unsplash
לונדון, 2005. בית-המשפט העליון של בריטניה (הוועדה לערעורים של בית הלורדים) פסק בעניין תוקפו של חוק האוסר על ציד שועלים וחיות בר אחרות באנגליה ובוויילס, כגון צבאים, ארנבות וחורפנים, בעזרת כלבי-ציד. דווקא בעניין פעוט לכאורה נזעקו השופטים הבריטיים המאופקים להבהיר שהפרלמנט אינו מוסמך לחוקק כל חוק. בפרט, אין הפרלמנט מוסמך לחתור תחת שלטון החוק, תחת תפקידה ואופייה של הרשות השופטת או תחת קיומה של הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה.
"ריבונות הפרלמנט איננה עוד מוחלטת, אם אי-פעם הייתה", כתב הלורד הופ, לימים המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, "אין זה נכון עוד לומר שהחופש של [הפרלמנט] לחוקק אינו יודע סייגים. ... שלטון החוק הנאכף על-ידי בתי המשפט הוא היסוד הראשוני והעיקרי שעליו מושתתת חוקתנו." והברונית הייל, לימים נשיאת בית המשפט העליון, הוסיפה: "בתי-המשפט יתייחסו בחשדנות מוגברת לכל ניסיון [של הפרלמנט] לחתור תחת שלטון החוק באמצעות הסרת הבחינה השיפוטית של מעשים שלטוניים המשפיעים על זכויות הפרט ואולי אף ידחו כל ניסיון כזה".
החוק לאיסור הציד התקבל ברוב קולות בבית התחתון של הפרלמנט תוך שימוש חריג בהוראות משנת 1949, שאפשרו לו לעקוף את הצורך בהסכמת הבית העליון. על רקע זה, בבריטניה של 2005 התעורר חשש מפני ריכוז עתידי של סמכות החקיקה בידי בית מחוקקים אחד בלבד, שבדומה לכנסת, נשלט בפועל על-ידי הממשלה, ובעתיד יוכל חלילה לפגוע באופן חד-צדדי בקיומן של בחירות סדירות, בעצמאות הרשות השופטת ובביקורת השיפוטית, או לקדם חקיקה בלתי דמוקרטית.
ירושלים, 2024. בית המשפט העליון של מדינת ישראל מתמודד עם תרחיש האימים שאותו ביקשו השופטים הבריטיים למנוע מבעוד מועד: חקיקה החותרת תחת שלטון החוק, תחת תפקידו הגרעיני של בית המשפט ותחת הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה. בישראל, בשונה מבריטניה, החלטת הרוב הקואליציוני בכנסת לתת לשריו פטור מיידי וגורף מסבירות באמצעות שלילה מוחלטת של ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה היא ניסיון גס לשבור את עול שלטון החוק ולנתק לאלתר את בעלי השררה ממוסרות משפט.
ב-2005 שופטי בית המשפט העליון הבריטי הגיבו מייד על סכנה רחוקה והבהירו את המגבלות החוקתיות המוטלות על הפרלמנט. הם המשיכו מסורת פוסקים המושרשת במשפט האנגלי מאז שנת 1610 לפחות: סמכותו של הפרלמנט בהכרח מוגבלת על ידי עקרונות יסוד חוקתיים, ובמקרה הצורך נדרשים בתי המשפט להכריז על חוקים החורגים מסמכותו של הפרלמנט כבטלים ומבוטלים. כשהתעורר חשש מוחשי כי הפרלמנט עלול לאבד בעתיד רסן חוקתי – הגם שדובר בלא יותר מאשר ציד שועלים – שבו השופטים הבריטיים והבהירו את המצב המשפטי.
ב-2024 הדגישו 12 שופטי העליון כי גם בישראל, שדבקה עדיין באופייה הדמוקרטי, סמכות חקיקת היסוד של הכנסת היא בהכרח מוגבלת. כלומר שהכנסת אינה רשאית לחתור תחת שלטון החוק ולשלול ביקורת שיפוטית. פסק הדין משמר את אופייה הגרעיני של ישראל כדמוקרטיה המבוססת על שלטון החוק, מבטיחה בחירות חופשיות והגנה מינימלית על אזרחיה מפני השלטון.
כיאה לדמוקרטיה הבריטית, הערות השופטים הופנמו מבלי שהתעוררה שאלה של ממש בדבר מעמד הרשות השופטת במדינה, והדיון הביקורתי במשמעויות פסק הדין התנהל בעיקר בחוגים משפטיים. זה שיעור טוב בדמוקרטיה שראוי לשלטון הישראלי של 2024 ללמוד מהבריטים ולהפנים. הדבר הטריוויאלי ביותר והמובן מאליו – שלמרבה האימה יש ניסיון לזרוע ספקות לגביו – הוא שיש לכבד את פסק הדין ולפעול על-פיו. יש לחזור ליסודות: שיח חוקתי ראוי במדינה דמוקרטית המבוססת על שלטון החוק, כשגם הממשלה והכנסת מתמקדות רק במרחבי הפעולה שהוגדרו להן. על הפרק לא עומד הפעם ציד שועלים, אלא ניסיון ציד של הדמוקרטיה הישראלית ומוסדותיה.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet