הרחק מהמלחמה, הישראלים בוועידת האקלים בדובאי דנו בשיקום האזור והאמון עם השכנות

בביתן הישראלי, שממדיו צומצמו בשל המלחמה, המציאות טפחה על הפנים מכל כיוון. אחת התובנות שעלו בעקבות ההשתתפות הישראלית בוועידה – חוויה אנומלית בתוך הטירוף שמסביב - נגעה לצורך בהפניית משאבים, ביום שאחרי המלחמה, לחיזוק אפיק "דיפלומטיית האקלים", כחלק משימור והרחבת הסכמי אברהם.

תחושה מוזרה, אנומלית, אפיינה את ההשתתפות הישראלית בוועידת האקלים הבינלאומית של האו"ם, שנערכה החודש בדובאי. הצבעוניות, החגיגה הסביבתית-אנושית, הפאר וההדר של העיר המארחת, ובעיקר הברק בעיניים והנחישות של משתתפי הוועידה שחשים שליחות להציל את העולם – כל אלה רחוקים כל כך מהמציאות הלוחמנית, ההלומה והאבלה שעוטפת את ישראל מאז אותה שבת שחורה. מדי פעם ניתנה תזכורת הזויה וכואבת למצב בארץ, למראה מקומי שעונד את דיסקית החטופים מעל הגלבייה שלו.

מדינת ישראל בחרה לא לבטל את השתתפותה בוועידה השנה, אבל הנוכחות הישראלית צומצמה וכך גם הביתן הישראלי, שתוכנן להיות גדול ולארח מספר רב של אירועים. ההחלטה התבררה כנכונה ועל אף גודלו הצנוע ביקרו בביתן משתתפים רבים מכל העולם, שלצד תצוגה של טכנולוגיות אקלים ישראליות מתקדמות נחשפו גם למיצג מרגש שהתמקד במאות החטופים הישראלים שעודם מוחזקים בעזה.  

באופן פרדוקסלי, יש דווקא משהו מנחם בהבנה שהבעיות שהטרידו אותנו לפני ה-7 באוקטובר יישארו אתנו גם אחריו. ואולי זה מה שהניע אותי לנסוע לוועידה גם השנה, למרות המצב, כדי לנסות ולשמר פיסת נורמליות בתוך הטירוף מסביב; האתגרים שמציב בפנינו משבר האקלים לא הולכים להיעלם בקרוב, עם או בלי המלחמה, ואולי אף יוחרפו בעקבותיה.

האירוע שבו השתתפתי בוועידה התקיים בביתן הישראלי ועסק בדרכים בהן ניתן למנף את תעשיית הקליימטק (חדשנות אקלים) המפותחת בישראל לטובת ביסוס יציבות ושגשוג אזורי בין ישראל לשכנותיה. זאת מתוך הבנה שמשבר האקלים אינו מכיר בגבולות מדיניים ולכן בהתמודדות עם השפעותיו חייבים לאחד כוחות. האמרה השחוקה לפיה כל משבר הוא גם הזדמנות תקפה גם כאן, כאשר משבר האקלים יוצר ברית אינטרסים ייחודית בין ישראל למדינות האזור, שלרוב מגיעות אליו עם תנאי פתיחה טובים פחות בהשוואה לישראל. וכך, התכנסנו כ-20 משתתפות ומשתתפים, ישראלים וזרים, יזמים, דיפלומטים ובעלי עניין נוספים, לדון בדרכים לקידום שיתוף הפעולה האקלימי במזרח התיכון. הדיון, שנקבע חודשים לפני פרוץ הלחימה בארץ, קיבל תפנית אקטואלית כאשר במוקד השיח עמדה השאלה כיצד ניתן להשתמש בכלים של חדשנות אקלים במאמצי השיקום שיידרשו באזורנו ביום שאחרי המלחמה. מדובר בשיקום פיזי ולא פחות מכך בשיקום האמון בין ישראל לשכנותיה (אלה שקיימו נורמליזציה עם ישראל גם לפני המלחמה) תוך שילוב ידיים במאבק נגד האיום האקלימי המשותף.

בקרב אנשים שלא חיים את התחום, משבר האקלים נתפס פעמים רבות כסכנה מסדר גודל משני (במקרה הטוב). ובאמת, כשמבקרים בביתנים של מדינות אחרות, אפשר להיתקל בתצוגה על עוף מיוחד באי טרופי שניצב בסכנת הכחדה או בפיתוח חדשני (!) של קש מיוחד לשתייה שעשוי מגללי סוסים ולא מותיר טביעת רגל פחמנית. אך כאשר שבים לביתן הישראלי, המציאות הקשה טופחת על הפנים מכל כיוון. משבר האקלים לובש פתאום צורה של שחקן מדיני ומשתלב כפקטור מרכזי במכלול השיקולים הגאו-אסטרטגיים. ההיערכות למשבר האקלים וההתמודדות עם השלכותיו מהוות הזדמנות עבור ישראל לחיזוק מעמדה הבינלאומי והאזורי תוך הידוק היחסים האסטרטגיים עם מדינות האזור, ולמיצובה ככלכלה מפותחת וחדשנית שמציעה סט כלים נרחב להתמודדות עם המשבר והשלכותיו. אחת התובנות שעולות בעקבות הנסיעה לדובאי (שהאירה פנים למשלחת הישראלית, על אף ואולי בגלל הקונפליקט הנוכחי...), היא הצורך בהפניית משאבים ביום שאחרי המלחמה לחיזוק אפיק "דיפלומטיית האקלים", כחלק משימור והרחבת הסכמי אברהם.

ישראל נמצאת כעת באחת משעותיה הקשות ביותר, אבל צריך לזכור שלא רק המשברים שליוו אותנו לפני מתקפת חמאס יישארו אתנו גם אחריה, אלא גם ההזדמנויות. יחד עם שותפי המכון הישראלי לדמוקרטיה לפרויקט - אקופיס המזרח התיכון ו-SNC – אנחנו נחשפים מאז השקת הפרויקט בחודש יולי האחרון לאיכויות יוצאות דופן בחברה הישראלית, ובפרט בעולמות הקליימטק. תכונות כמו חדשנות, יזמות, סקרנות, צורך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, ובעיקר אכפתיות של כל כך הרבה אנשים טובים מהמקום המיוחד הזה – כל אלו עוברים כחוט השני מיום השקת התהליך ועד לאירוע המיוחד שקיימנו בדובאי. אלה הגורמים לכך שישראל נחשבת מובילה בקנה מידה בינלאומי בתחום הפתרונות החדשניים להיערכות למשבר האקלים. בזמנים המורכבים שעוברים עלינו, די בניצוץ קלוש של תקווה כדי לתת כוח להמשיך. ביום שאחרי המלחמה נצא כואבים אבל נזכור שיש לנו את הכלים והתנאים להתמודד עם אתגרי העתיד באופן שישאיר אותנו חזקים גם בהמשך הדרך.