היכן היה אלוהים ב-7 באוקטובר? הצעה למבט אחר
הטבח שביצעו מחבלי חמאס מעלה שלושה סוגים של התמודדויות אמוניות, הסובבות סביב התשובות "בגלל", "למען" ו"שתיקה". לכל אחת מהן בעיות משלה. המאמר מציע סוג רביעי של התמודדות אמונית, הפותחת בשאלה הנוקבת "היכן היה האדם?" ומציעה תשתית תיאולוגית להומניזם דתי, שכה נחוץ בנקודת השבר ההיסטורית שבה אנו מצויים.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
הטבח הנוראי שהתחולל בשמחת תורה אינו משתווה בזוועתו לאף אחת מהתקפות הטרור הרבות שידענו בארץ הזו. למשך ימים אחדים חווינו על בשרנו את שחשו יהודים בגטאות אירופה תחת קלגסי הצורר הנאצי. חלחלה אוחזת בנו למחשבה היכן היינו אלמלא צה"ל שהצליח בתוך זמן קצר להפוך את הקערה, לשחרר את היישובים שנכבשו ולהציל את מי שניתן היה להציל. אך בהתאוששות המהירה של צה"ל אין כדי למחות את ממדי ההרג וההרס שאליהם נחשפנו ככל שנקפו הימים והתגלו רצח התינוקות, שריפת המשפחות, אונס הנשים, עריפת הראשים וחטיפת האנשים הרבים לעזה. כאז כן עתה, מנקרת בלבנו השאלה היכן היה אלוהים? מדוע הוא נעלם ונאלם בבארי וברעים? האמנם יכולים אנו עוד להתפלל "הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ" כשיישובי העוטף ריקים היו מרחמים ומחסדים?
שאלה זו ימיה כימי עולם, החל מזעקת איוב "תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (איוב ל, כא), ותמיהת התלמוד נוכח העינויים שעבר רבי עקיבא "זו תורה וזו שכרה!?" (מנחות כט ע"ב). בשורות הבאות אפרוש כמה סוגים של מענים והתמודדויות אמוניות הניתנות כיום לשאלה זו, ואציע נקודת מבט שונה על הסוגייה.
הסוג הראשון של התמודדות אמונית כולל תשובות אשר משותפת להן המילה: 'בגלל'. תנועת הנפש של אנשים המצויים בקבוצה זו היא של חיפוש אחר העוון שהצדיק עונש כה מבעית שניחת עלינו. זאת ברוח דבריו של הרמב"ם, שכתב על צרה הבאה על הציבור: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" (הלכות תעניות א, ב). ואכן, יש כיום הסבורים כי הם יודעים דעת עליון, ובכוחם לזהות את החטאים שגרמו לאסונות כה טראגיים שעברו על עמנו בעת החדשה; כל אחד מהרהורי ליבו. לאחר השואה היו שהסבירו כי היא באה בעוון הציונות, ויש שטענו כי היא באה דווקא בעוון האנטי-ציונות. גם היום יש שמבקשים להאיר את עינינו כי אסון כה גדול שחווינו לפני כחודש הוא בעוון חילול שבת או מתירנות מינית. בתקשורת התפרסם כי היה מי שנשאל "היכן היה ה' בשמחת תורה?" וענה "ה' לא היה היכן שלא רצו אותו", כביכול אשמתם של אנשי הקיבוצים היא שגרמה לעונש שהוטל עליהם.
הפגם החמור בסוג זה של תשובות אינו רק בכך שהן קורסות במפגש שלהן עם המציאות (ומה על הנרצחים בשדרות ואופקים שהיו שומרי מצוות? ומה על הרוגי אסון מירון?), אלא שהן איומות ונוראיות במיוחד מן הבחינה המוסרית. הממדים הבלתי נתפסים של האסון שאנו מתמודדים אתו כעת הופכים אותו להיות טרגדיה כה גדולה, שאין שום חטא, חמור ככל שהיה, שיכול להצדיק עונש מחריד כמו הטבח בשמחת תורה. כאן לא מדובר בצרה עונתית כמו שנת בצורת, או ארבה בשדות, שניתן להכיל אותה במושגים רגילים של חטא ועונשו. מי שטוען כי יש חטא כלשהו שיכול להצדיק טבח כה נוראי של נשים, זקנים וילדים רכים בעוטף עזה, טופל על אלוהים אשמה של אלוהי עוול. על אלוהים שכזה לא ניתן עוד לומר שדרכו היא "לעשות צדקה ומשפט". אין לך חילול השם גדול מזה.
אולם לאמתו של דבר, חוסר המוסריות בסוג זה של תשובות חמור הרבה יותר. צדקנים המנסים לזהות חטאים שיצדיקו אסון שכזה, בדרך כלל נוטים להכות על חזם של אחרים. לא אחר חטאי עצמם הם מבקשים אלא אחר חטאי אחרים. הם מתמחים בהאשמת קבוצות אחרות שהשחיתו דרכן, אך אף פעם לא עושים חשבון נפש עצמי. זהו ניסיון נואל לגייס את אסונם הכבד של אחרים כדי להוכיח להם את טעותם. כמה שונה הלוך נפש מעוות זה, המאשים אחרים באסונם, מן ההדרכה של הרמב"ם לעריכת חשבון נפש עצמי, כן ונוקב, בעקבות צרה שבאה על הציבור.
הסוג השני של התמודדות אמונית כולל תשובות אשר המילה המשותפת להן היא 'למען'. כאן החיפוש אינו אחר החטא שהאסון הוא עונשו, אלא אחר התכלית שהאסון נועד להגשים. ברוח מקורות קדומים שלימדונו כי להיסטוריה יש כיוון, וכי לאירועים שפוקדים אותנו יש תכלית, ניסו אחדים ליצוק תוכן דומה לאסונות הגדולים שפקדו אותנו בתקופתנו. כך למשל, היו שביקשו לקשור מבחינה אמונית בין שואת אירופה והקמת מדינת ישראל, כלומר שהתוכנית האלוהית הייתה להצמיח את הקמת המדינה מתוך עשן המשרפות ומחנות הריכוז. בימים אלה יש שמבקשים לטעון כי טבח שמחת תורה נועד להביא את עם ישראל לבניית קומה רוחנית נוספת ולחשוף את הרבדים הפנימיים של זהותו. אחרים טוענים, כי תכלית מה שהביא עלינו ה' היא להשיב לנו את האחדות שהופרה בעקבות המחלוקת העזה שפילגה אותנו בשנה האחרונה. סוג זה של תשובות לא מנסה להתכבד בקלונם של אחרים, אלא להתנחם בכיוונה האופטימי של ההיסטוריה היהודית המתקדמת אט אט בדרך הגאולה.
אולם גם אם יש לסוג זה של חשיבה יסודות איתנים בהתייחס לתהליכים מסוימים בהיסטוריה היהודית, הוא הופך להיות מסוכן ונפיץ שעה שמחילים אותו על אסונות כה כבדים שהלב אינו יכול לתפוס את ממדיהם. אין תכלית, חשובה ככל שתהיה, שיכולה להצדיק את הזוועות הבלתי נתפסות שעברו על תושבי הנגב המערבי. אף כאן מי שטוען כי אלוהים מביא על בני אדם סבל ומוות כה עצומים כדי לקדם תכלית נאצלת כלשהי, טופל עליו אשמה של חוסר-מוסריות. לא יכולה להיות הצדקה להרג כה שיטתי של יותר מ-1,300 אישה ואיש שלא חטאו ולא עשו כל רע.
יתרה מכך, אף בסוג זה של תשובות, המוכתרות במילה 'למען', עושים בדרך כלל מזהי התכליות שימוש כדי לאשר אך דרך החיים שלהם ולשלול את דרכן של קבוצות אידיאולוגיות יריבות. בסופו של יום, אף זו דרך אמונית לרקוד על הדם.
הן במקורות הן בכתיבה בת זמננו אנו מוצאים סוג שלישי של תגובה אמונית, אותה ניתן למצות במילה 'שתיקה'. כאן הטענה היא שלא את הכל אפשר להסביר, לא את הכל ניתן להבין. על האדם לקבל בהכנעה את חוסר יכולתו להבין את המציאות חסרת הפשר שהוא נתקל בה ולהתעטף בשתיקה, בבחינת "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם". אל מול תהייתו של משה רבנו על ייסורי רבי עקיבא עונה לו הקב"ה "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט ע"ב). דווקא חוסר היכולת להבין את המציאות הכאוטית שאנו נתקלים בה באסונות כה מפלצתיים מוצאת נחמה בידיעה האמונית שאיננו יכולים ואיננו חייבים להבינה. וכפי שכתב הרב עמיטל על חווייתו כנער בתקופת השואה: "כל מי שהיה שם ראה: זה לא טבעי, את יד השם ראיתי, אבל לא את הפשר, את המשמעות; הוא דיבר אליי – אבל לא הבנתי מילה".
סוג זה של הלוך נפש מבקש לשחרר אותנו מן הצורך האובססיבי לחיפוש אחר פשר ותשובות, ולהעניק לגיטימציה אמונית לחוסר היכולת להבין, ולקבלת האפשרות של היוותרות עם סימני שאלה. אולם חשוב לזכור, כי בסופו של יום, גם כיוון חשיבה זה מותיר את האדם המחפש משמעות רעב ובלתי מסופק. כיוון חשיבה זה מנסה להקל במעט על התחושה כי נותרנו אילמים ומוכי תימהון. הוא יכול להשביע את נפשו של מי שמוכן להשלים עם מה שלא ניתן להבינו. אך המבקש אחר תשובות, לא ימצא מזור בחניית-קבע בעולם סימני השאלה.
בנקודה זו ניתן להציע כיוון חשיבה אמוני רביעי, השונה במהותו מאלה שקדמו לו. אל מול זוועות כה נוראיות שעמן נאלצנו להתמודד אנו נקראים לשידוד מערכות אמוני, להשתחרר מתפיסות פשטניות ולפסוע לעבר תפיסות מורכבות יותר, שעשויות להאיר את הדרך עבור אחדים בתוכנו.
פתחנו בשאלה "היכן היה אלוהים בשמחת תורה?", אולם נוקבת ממנה היא השאלה "היכן היה האדם?" באותו יום מר ונמהר. היכולת להאמין בטבעו הטוב של האדם, בפוטנציאל הטמון בו, ברציונליות ובשיפוט המוסרי שלו, כל אלה התנפצו אל מול שטני האדם שבאו מעזה ושטפו את הקיבוצים ואת שדרות ואופקים. איך ניתן עוד להאמין במותר האדם על הבהמה, כאשר האדם התגלה כמפלצת הגרועה מכל חיות הטרף שביער, וכשהוא אונס, רוצח, עורף, שורף וחוטף בלי הבחן נשים וטף? לא רק הקונספציות המדיניות-ביטחוניות שהיו לנו, מימין ומשמאל, קרסו בעקבות טבח שמחת תורה, אלא ההומניזם עצמו התערערו יסודותיו.
אל מול השבר הזה אנו עלולים להגיב באחת משתי הדרכים הבאות, כל אחת נוראית מזולתה. התגובה האפשרית הראשונה היא ייאוש גמור מן האדם, ייאוש מן האופטימיות ההומניסטית, הבנה משתקת כי המודרנה והקידמה לא משיגות אלא הגברה והעצמה של כוחות ההרס וההשחתה הטמונים עמוק במין האנושי. ייאוש זה עלול להוביל להרמת ידיים, לשיתוק ולחוסר מעש. מי שימשיך על מדרון זה יגלה בקצהו את האפשרות אותה נקט שטפן צוויג, אל מול חורבן "מולדתו הרוחנית אירופה", שלא היה יכול עוד לשאת את העולם האנושי שהתגלה לנגד עיניו ובחר לשלוח יד בנפשו.
התגובה השנייה, ההפוכה, עלולה להיות קבלה של מפלצת האדם כדבר נתון שיש לחיות עמו ואין ברירה אלא לאמץ אותו, תוך נטישה של כל כבלי המוסר המחייבים אותנו. הצועדים בנתיב זה עלולים לגלות כי מבלי משים הם הולכים ומאמצים את הסטנדרטים שמכתיבים לנו ארגוני הטרור השטניים. אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמה שאין מוצדקת ממנה שתכליתה למוטט את שלטון החמאס ולהעבירו מן הארץ. ובכל עת אנו מוזהרים לוודא שאנו אכן פועלים לכלות את מלכות הרשע שבנה החמאס בעזה, מבלי שאנו משכפלים אותו והופכים חלילה להיות כמותו. תמיד כדאי לזכור את אזהרתו של טולקין, כי בן אנוש שיבחר להחזיק בטבעת שחישל שר האופל עלול ברבות הימים לגלות כי הפך להיות שר האופל בעצמו.
בדיוק בנקודה זו כה חשוב למצוא מחדש את אלוהים שהיה ועדיין הווה בבארי וברעים, בשדרות ובאופקים, וממשיך להציל אותנו מן הרוע. אלוהים זה אינו שוכן בשמים ומשגיח עלינו שלא יארע לנו כל רע חיצוני, אלא שוכן בתוך חדרי ליבנו, ומוודא שלא נהפוך להיות רעים בעצמנו. זהו אלוהים המלווה אותנו באסון ולאחריו, וחרף כל הרוע והמפלצתיות שאליהם נחשפנו באותו יום הוא הערובה כי נמשיך להיות טובים, מוסריים, מאמינים ורודפי צדק. זהו התפקיד העמוק של האמונה הדתית בעידן כה אפל, המצילה אותנו מן הייאוש שעלול להיות לנו מן האדם, מן הזניחה של הטוב, מנטישה של המוסר, ותחת זאת נוטעת בתוכנו את הוודאות במושגים הנאצלים הנתונים תחת התקפה כה קשה. אנו מנהלים מלחמה אגרסיבית באויב החמאס, מלחמה שאין מוצדקת ממנה. אולם אותה עלינו לנהל כבני אדם מוסריים, המאמינים באדם שנברא בצלם אלוהים, ומודרכים על ידי ערכי צדק ויושר. זהו המובן העמוק של התפילה שבה אנו מודים מדי יום לאלוהים על שנטע בליבנו את מושגי הטוב והרחמים ומבסס את וודאותם, " הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ ".
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"