אם הצנזורה לא תשמור על עצמאותה ב"חרבות ברזל" יש לשלול את סמכויותיה
הדיווחים המדאיגים על לחצים מצד ראש הממשלה על הצנזור הראשי לאורך המלחמה מצטרפים לקולות הגוברים בשנים האחרונות ביחס לחוסר האפקטיביות של הצנזורה בעידן הדיגיטלי. עם היחס המועדף לכלי תקשורת שונים והכרסום במעמדה ובלגיטימציה הציבורית שלה, ייתכן שהגיעה העת שתהפוך משומר הסוד הלאומי לגוף מייעץ בלבד.
תא"ל קובי מנדלבליט, הצנזור הצבאי הראשי Photo by Oren Ben Hakoon/Flash90
בימים האחרונים התפרסמו בתקשורת ידיעות על לחצים מצד לשכת ראש הממשלה כלפי הצנזור הראשי, במטרה לעצור פרסומים בתקשורת - שהצנזור לא ראה הצדקה לצנזרם - ושחלקם נוגעים לענייניו האישיים של ראש הממשלה. בנוסף, עיתונאים מכלי תקשורת שונים התבטאו ברשתות החברתיות ובתקשורת על יחס של איפה ואיפה כלפיהם מצד הצנזורה, הבא לידי ביטוי בכך שהצנזור הראשי מצנזר ידיעות בכלי תקשורת אחדים אך מאשר את אותן ידיעות בכלי תקשורת אחרים.
הצנזורה הצבאית היא עוף מוזר וחריג בנוף הדמוקרטי. מוסד הצנזורה הוא מורשת אנטי-דמוקרטית מתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, שנשאר כאן בשל מצב החירום הנצחי שאנו חיים בו מאז הקמת המדינה. השאלה היא מדוע הסכימו ומסכימים אמצעי התקשורת לחיות עם מגבלות הצנזורה? שלושה הסברים לכך: ענייניות עבודת הצנזורה, עצמאותה המקצועית וריכוך מוסכם של סמכויות הענישה החוקיות שלה. נפרט. ראשית, בשנת 1989 קבע בג"ץ כי הצנזור הצבאי רשאי לפסול פרסומים רק אם יש בהם ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. כלומר, ייפסלו רק פרסומים שיש להם פוטנציאל פגיעה גבוה מאוד - ורק בביטחון, ולא בביטחון העצמי של מערכת הביטחון או של פוליטיקאים. שנית, כבר בשנת 1966 קבע הפרקליט הצבאי הראשי דאז, מאיר שמגר, כי הצנזור הראשי חייב להפעיל את שיקול הדעת שלו עצמו ולא לפעול על פי תכתיבי גורמים חיצוניים. הצנזורים לדורותיהם הצליחו לשמור על עצמאותם והדבר תרם לשקט התעשייתי היחסי מצד התקשורת. גם הפוליטיקאים הבינו את גבולות היכולת שלהם להשפיע על הצנזורה. ההסבר השלישי הוא ריכוך סמכויות הענישה של הצנזורה באמצעות "הסכם ועדת העורכים", שקבע הסדר שלפיו כלי תקשורת יכול לערער על החלטת הצנזור בפני ועדה של שלושה חברים מקצועיים, במהירות ומתוך שמירה על סודיות. הגזר שמלווה את ההסדר הוא שבזכות שיתוף הפעולה של התקשורת עם הצנזורה, הצנזור מוותר על סמכותו לפתוח בהליכים פליליים או להעניש עיתונאי שעבר עבירת צנזורה.
זה שנים נשמעים קולות בישראל לפיהם יש לבטל את מוסד הצנזורה, שהתחזקו ככל שהצנזורה התגלתה כאפקטיבית פחות מול הדלפות לכלי תקשורת זרים וכמובן לנוכח שוק תקשורת שהשתנה ללא היכר עם המהפכה הדיגיטלית. כעת, הולכים ומתערערים היסודות שאפשרו לנו להשלות את עצמנו שאפשר להסתדר איתה. בעבר כבר היו תקופות שבהן הפעילו גורמי כוח בממשלה לחצים על הצנזורה, אך הסימנים עתה מדאיגים במיוחד. מתעורר חשש שהניסיונות של ראש הממשלה להשפיע על עבודת הצנזורה, ויחס האיפה ואיפה שעיתונאים טוענים לו, גורמים ל, ומשקפים את, הכרסום בעצמאותה המקצועית ובענייניותה של הצנזורה הצבאית.
ברור שצריך להגן על סודות מדינה, בייחוד בעת מלחמה. אבל ישנן דרכים טובות לעשות זאת, שמתאימות יותר למדינות דמוקרטיות: בראש ובראשונה שיפור ההגנה על ביטחון מידע באופן שימנע את זליגתו ושינוי התרבות הפוליטית של הדלפות מתוך פורומים רגישים. שנית, חידוד ודגש על ענישה פלילית בגין עבירות של חשיפה ופרסום של סודות מדינה. יש צורך ליצור מדרג של חומרה לגבי העבירות האלה ולהפוך את הצנזורה הצבאית לגוף מייעץ, כלומר לגוף שניתן לפנות אליו לאישור טרם פרסום, כדי שלא ניתן יהיה לבוא אחר כך בטענות פליליות למי שפרסם ברשות. שלישית, יש לעגן בחקיקה שימוש בצווי איסור פרסום, כלומר בצווים המחייבים אישור של בית משפט גם בעניינים הקשורים לביטחון, במקום הסדר הצנזורה שנמצא באחריות קצין צבאי.
אם הצנזורה לא תתעשת ותעמוד על משמר עצמאותה המקצועית - היא תאבד כל לגיטימציה דמוקרטית שעוד איכשהו הייתה לה. בכך היא תחזק את המסקנה שאנחנו ואחרים הגענו אליה זה מכבר: מן הראוי לבטל את סמכויות הצנזורה הצבאית, ולהפוך אותה לגורם מייעץ בלבד.
המאמר פורסם לראשונה ב"גלובס"