על פופוליזם ו(היעדר) אחריות למחדלי המלחמה

אין סיכוי שמנהיג פופוליסט ייקח אחריות על כישלון. זה לא רק מנוגד לאינטרס הפוליטי שלו, אלא גם סותר את ההיגיון הפנימי של הפופוליזם: אם המדינה מנוהלת בפועל על ידי האליטות, הן האחראיות העיקריות לכישלון. במקרה של "חרבות ברזל", נוצרה תיאוריית קונספירציה של ממש על כך שבכירי הצבא והשב"כ, שמייצגים את האליטות הישנות, הרשו למחבלי חמאס לבצע את המתקפה הרצחנית.

Photo by Flash90

שאלת האחריות מעסיקה בעת האחרונה את התקשורת ואת המערכת הפוליטית בהקשר של השבעה באוקטובר: מי לקח אחריות, מתי ועל מה?

רבים כבר הצביעו על כך שתפיסת האחריות של הפוליטיקאים בישראל לוקה בחסר. איש מנבחרי הציבור אפילו לא הודיע שהוא יתפטר לאחר המלחמה, וזאת בניגוד למקרים רבים בעולם, גם בשנים האחרונות, שבהם מנהיגים התפטרו מיד לאחר כישלונות (ההתפטרויות היחידות שכבר התרחשו, של השרה גלית דיסטל-אטבריאן ושל סגנית השר מיכל וולדינגר, לא לוו בלקיחת אחריות והוסברו בטעמים אחרים). תופעה זו אינה חדשה: גם בעקבות כישלונות ואסונות קודמים, כמו אסון מירון או השריפה בכרמל – אף פוליטיקאי לא לקח אחריות ולא התפטר. למעשה, הפוליטיקאי האחרון שהתפטר תוך כדי לקיחת אחריות מובהקת היה יצחק רבין, בפרשת חשבון הדולרים ב-1977.

אפשר לספק לכך הסברים שונים – מהמשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, דרך תרבות האשמת הש"ג, ועד שיטת הבחירות שאינה מאפשרת קשר ישיר בין הבוחר לנבחר. אבל הסבר נוסף, חשוב לא פחות, הוא הפופוליזם.

פופוליזם מתבסס על הבחנה בין ה"אליטות" ובין ה"עם". המנהיג הפופוליסט טוען שהוא מייצג את העם וערכיו, את האינטרסים הלאומיים האמיתיים, מול האליטה המנותקת והמושחתת, המייצגת אינטרסים זרים. אנחנו מכירים זאת היטב: אחת התופעות הפוליטיות הבולטות בעולם בשנים האחרונות היא עלייתם של מנהיגים פופוליסטים. טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל, אורבן בהונגריה – וכן, גם נתניהו בישראל.

לפופוליסטים שבאופוזיציה יש חיים קלים – שם נוח להם להאשים את השלטון, שמייצג לטענתם את האליטות. אבל מה קורה כשהפופוליסטים מגיעים לשלטון? הניסיון הבינלאומי מלמד שגם אז הם לא תופסים את עצמם ולא מציגים את עצמם כאחראים לניהול ענייני המדינה. במקום זאת, הם נעזרים בתיאוריית "המדינה העמוקה" (deep state): מנהיג פופוליסטי מצוי יטען שגם כאשר הוא בשלטון, המדינה מנוהלת בפועל בידי האליטות הישנות, שעדיין שולטות במוקדי הכוח המרכזיים – השירות הציבורי, מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, הכלכלה ולעתים אפילו הצבא והמשטרה.

ברור אפוא שאין סיכוי שמנהיג פופוליסט ייקח אחריות על כישלון. זה לא רק מנוגד לאינטרס הפוליטי הברור שלו, אלא גם סותר את ההיגיון הפנימי של הפופוליזם: אם המדינה מנוהלת בפועל על ידי האליטות, הן האחראיות העיקריות לכישלון. בהקשר הישראלי, הטיעון הזה מאפשר לנתניהו, שמנהיג את ישראל מאז 2009 (למעט שנה אחת), להתחמק מקבלת אחריות על האירועים השליליים שהתרחשו בתקופה זו: החל מהעלייה המטורפת של מחירי הדיור, דרך הקצנת השסעים החברתיים, ועד כמובן כישלון הקונספציה שהוא הוביל ביחס לחמאס. כמעט מיותר לציין שאין לו בעיה לנכס לעצמו את ההישגים (ובהחלט היו כאלה, למשל הסכמי אברהם והיציבות הכלכלית).

מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים לתופעה זו. במקרה הקיצוני, היא מיתרגמת לתיאוריות קונספירציה של ממש, על כך שבכירי הצבא והשב"כ, שמייצגים את האליטות הישנות, הרשו למחבלי חמאס לבצע את המתקפה הרצחנית. את התיאוריה ההזויה הזו לא נשמע כנראה מפי הפוליטיקאים שבשלטון. אבל כן נשמע אותם (או נקרא אותם בטוויטר) מטיחים האשמות באליטות הישנות: זו אשמת הצבא והשב"כ שלא הזהירו את נתניהו, אשמת מפגיני קפלן שפגעו בחוסן הביטחוני של ישראל, אשמת הטייסים שאיימו שלא להתנדב ואשמת בית המשפט שכבל את ידי החיילים בגבול עזה.

ראוי להתעכב במיוחד על ההאשמה האחרונה, שזוכה לתהודה רבה (גם יריב לוין ויאיר נתניהו, בין השאר, הזכירו אותה): אין לה שום ראיה. ב-2018 הוגשה על ידי ארגוני זכויות אדם עתירה נגד הוראות הפתיחה באש של צה"ל, והעתירה נדחתה פה אחד. אין עדויות שצה"ל או הממשלה רצו לאמץ הוראות שונות ונבלמו. הטענה שצה"ל אימץ מלכתחילה הוראות פתיחה באש מוגבלות כדי לרצות את בית המשפט היא טענה תאורטית שפשוט אי-אפשר להתמודד איתה. מעבר לכך, עצם האשמת בית המשפט מבטא בצורה מובהקת את היעדר תפיסת האחריותיות: הרי אם שר הביטחון וראש הממשלה (ובמקרה זה גם הצבא) ידעו שהוראות הפתיחה באש מסכנות את החיילים שלא לצורך, ולא נאבקו בכל כוחם כדי לשנות אותן – הם נכשלו בצורה קיצונית במילוי תפקידם, והאחריות מוטלת קודם כל עליהם. אבל המנהיג הפופוליסט, כאמור, לא לוקח אחריות, וגם תומכיו לא דורשים זאת ממנו – במקום זאת, הם מאשימים את האליטות, ובמקרה זה את בית המשפט.

תפיסת האחריות הפוליטית היא קריטית למשטר דמוקרטי. הרעיון של בחירות תקופתיות הוא שהבוחרים יענישו את הנבחרים על כשלונות ויתגמלו אותם על הצלחות. אם הפוליטיקאי לא לוקח אחריות, והציבור לא דורש זאת ממנו – אז מה האינטרס של  הנבחרים לפעול למען הציבור בצורה הטובה ביותר? וכך, יתרון מרכזי של המשטר הדמוקרטי פשוט נעלם.