שירי ביבס, אם לא יחזירו אותך, את ילדייך ואת יתר החטופים לא נוכל להסתכל על עצמנו במראה
מספר בלתי נתפס של יותר מ-40 ילדים ישראלים נחטף לעזה ב-7.10. כמו אימהות אחרות שראו את תמונתך עם הג'ינג'ים, אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה: האם היה לי כוח להחזיק שני פצפונים? מה מרגישה אמא שלא מצליחה לקיים את האינסטינקט הכי בסיסי, להגן על חיי הילדים שלה? מכתב מאם לאם.
שלום, שירי.
את לא מכירה אותי, אבל אני מכירה אותך. אני נרדמת איתך בלילה ומתעוררת איתך בבוקר. בין לבין אני חולמת עלייך. הלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני חושבת עליך ועל הג׳ינג׳ים, וזה קורה הרבה. ראיתי את התמונות שלך בימים הטובים, רגועה ושמחה, וראיתי שני צילומי מסך מחרידים מסרטוני החטיפה שלך, והם אלו שלא נותנים לי מנוח. תמונות שואה אמורות להיות בשחור-לבן, משהו של פעם. ואלו תמונות של עכשיו, בצבעוני, מכאן.
מהרגע שראיתי אותך עם הילדים, ניסיתי להבין מאיפה הכוח להחזיק שניים ביחד. בצילום אחד הם נצמדים אליך, הפנים של שלושתכם מזועזעות ומזעזעות מאימה, אבל הם בוטחים בך. מאז אני ממלמלת לעצמי ״רק שלא הפרידו ביניהם, שלא הפרידו ביניהם, שלפחות היא יודעת מה קורה איתם״. אני שואלת את עצמי כל הזמן מה איתכם? איך את מסתדרת? האם גם ירדן איתכם? וסבא וסבתא? אני שואלת שאלות של אימהות - יש לך אוכל לתת להם? מים נקיים? מספיק חיתולים? מגבונים? בגדים להחלפה? איך את רוחצת תינוקות בשבי? איך את מחליפה לכפיר חיתול? מה אם יש להם חום, או כואבות להם השיניים? אני בוכה כשאני מדמיינת אותך מספרת להם את ״איה פלוטו״ ו״חמישה בלונים״ מהראש, שרה להם שירים ומרגיעה אותם, מנסה לתת להם שגרה בתוך התופת.
אני שואלת את עצמי, ובטוחה שזה מה שכל האימהות עשו כשראו את התמונה שלך – מה הייתי עושה? היה לי כוח להחזיק שני פצפונים? מה מרגישה אמא שלא מצליחה לקיים את האינסטינקט הכי בסיסי, להגן על חיי הילדים שלה?
אז למה דווקא את? אולי כי המספר 241 (שממשיך להשתנות) הוא בלתי נתפס. הלב מחסיר פעימה מול כל שם, מול כל תמונה. אבל הלב יוצא מהמקום ולא מצליח לחזור דווקא מול תמונות הילדים. יותר מ-40 ילדים בעזה זה בלתי נתפס. אי אפשר להכיל כל כך הרבה. אבל את והג׳ינג׳ים, אריאל וכפיר, נכנסתם לי ישר ללב. אולי זו החולשה שלי לג׳ינג׳ים, אולי חרדת השואה שטמונה בגנים שלי וקמה לתחיה, אולי הניסיון הנואש שלך להחזיק את שניהם צמודים אליך, לתת להם להרגיש שאמא פה, בתוך כל הזוועה הזו.
גם את המספר 1,400 אני לא מצליחה לקלוט. אני בוכה בימים ובלילות על דוד מאיר, בן דודי, הקצין הגיבור, שנהרג בקרב בבארי. אני בוכה על יסמין זוהר המופלאה ממכללת ספיר, על ארן גורן, הסטודנטית שלי לשעבר. יש המוני חיילים בעזה, אבל אני משוגעת מדאגה על משה צבי, אחי הקטן, קצין בגבעתי, שלא דיבר איתנו 11 ימים. אני דואגת ליצחק, קרוב משפחתי שהתחתן לפני כמה חודשים. כנראה אי אפשר לקלוט ולהכיל את העוצמה, אפשר לקלוט אמא אחת.
שנים שאלתי את עצמי מה עשו האנשים הפשוטים בארצות הברית לטובת משפחתי שנרצחה בשואה, מה עשו בעלות הברית לטובת ששת המיליונים. עכשיו אני מלאה ברגשות אשם – מה עשיתי אני בשבילך? אני עושה בכוחותיי הדלים מה שאני יכולה. הלוואי שיכולתי להיכנס בעצמי לעזה, לעבור בין המנהרות ולחפש אותך, אתכם, את כולכם. במקום זה אני מנסה לעזור לנשות מילואימניקים לשרוד – מבשלת להן, משכיבה אחיינים שמתגעגעים לאבא החייל לישון. אני מוסיפה בתפילת השחרית, כל בוקר, את השמות של כולכם, כל החטופים, וזה מאריך מאוד את התפילה. אני הולכת לעצרות תמיכה. חותמת על עצומות. וזה כלום, מים על קרח.
אני רק רוצה לזעוק לממשלת ישראל, למי שבאמת יכול לעשות משהו – שיחזירו אותך, שיחזירו את כפיר ואריאל, שיחזירו את כולם. המדינה בגדה בחוזה הכי בסיסי - הידיעה שאם יקרה לנו משהו זוועתי יבואו לחלץ אותנו. וכדי להחזיר אתכם, ואת האמון, כל מחיר שווה. ״אין פודים את השבויים יותר מכפי דמיהם״ לא מתייחס למצב הזה, של פיקוח נפש. שיחזירו מחבלים, יתנו כסף, הפסקת אש, אדמה. שיתנו הכל, רק שיחזירו אתכם. זו החובה המוסרית שלנו כיהודים, כישראלים. זה מה שיאפשר לנו להמשיך לחיות פה, להתגייס לצבא ולשלם מיסים. אני מרגישה שאם לא יחזירו אותך ואת כולם לא אוכל יותר לקום בבוקר ולחיות פה. לא נוכל, כעם, להסתכל על עצמנו במראה. לא נוכל לגדל פה ילדים. הקרעים והשסעים יהפכו לפצע שלא יתאחה, לבולענים שיבלעו אותנו, לחומר כימי שיאכל את החברה הישראלית מבפנים.
אני חולמת איך כשתחזרו יושטו אליך (ולכולם) אלפי ידיים, של כל האימהות שחולמות עליך בלילה. כולם ירצו לקחת ממך את אריאל וכפיר, לעזור לך, לשחרר אותך. לכמה זמן אתם עוד תישארו צמודים, כי אריאל וכפיר לא יסכימו ללכת לאף אחד. ואז, לאט לאט, הם יושיטו יד לכל מי שאוהב אתכם פה, ואת תוכלי לשכב לנוח, לעצום את העיניים, להרגיש שאת והילדים במקום בטוח, והסיוט הזה יעבור כמו חלום רע.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet