הודעה על התפטרות עתידית היא אינטרס של נתניהו עצמו

השיח הציבורי ביחס לנתניהו עוסק בשאלת התפטרותו בשל אחריותו למחדל, ואולם הודעה כעת על התפטרות עתידית תסייע ביחס לשיקום האמון הציבורי בו בכל הנוגע לאופן ניהול המערכה.

Photo by Dana Kopel/POOL

שורת סקרים עדכניים הראו שראש הממשלה בנימין נתניהו איבד את האמון של כ-80 אחוז מאזרחי ישראל. סקר שערך לאחרונה מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה אף הראה שרק שבעה אחוז מהציבור היהודי סומך יותר על נתניהו מאשר על ראשי הצבא בניהול מלחמת "חרבות ברזל". אלה נתונים נמוכים בקנה מידה היסטורי ביחס לאמון בראש הממשלה, שהופכים קריטיים בפרט בשעת הקרבה כה גדולה מצד הציבור.

בשיח הקיים בציבור הישראלי על מושג האמון בשלטון ובנציגיו נכללים לעתים מספר מושגים שונים הקיימים במחקר ביחס להגדרת האמון, שחיבורם יחד מזיק להבנת השפעתם. אחד המודלים הקלאסיים מדבר על חלוקה לשלוש בין benevolence, integrity, ability. בתרגום חופשי אמון מתחלק לאמון ברצון של השלטון לסייע לי, אמון ביושרה של השלטון ואמון ביכולת של השלטון לבצע את המוטל עליו. במקרים רבים, מושגי האמון לא מתלכדים למושג אחד. כך, למשל, ניתן לחשוב כי לשלטון יש יכולת, אך לא באמת רוצה לסייע לי או שהוא עושה זאת שלא באופן ישר ושוויוני, מה שמקטין את היכולת של הציבור לתת אמון בהתנהלותו.

מעבר לאובדן האמון ביכולת המדינה להעניק ביטחון לתושבי הדרום ב-7 באוקטובר, נראה כי במקרה של נתניהו, השיח הציבורי הנוכחי ביחס לחוסר האמון מתמקד בשאלות של רצון וישרה, בפרט, בחוסר היכולת שלו לתפקד בצורה נקייה משיקולים פוליטיים וקואליציוניים באופן ניהול המלחמה. כך, למשל, העיכוב בהקמת ממשלת החירום, הציוץ שטפל את האחריות על ראש השב"כ וראש אמ"ן, פסילת גורמים מנוסים מלמלא תפקידים בכירים בשיקום העוטף, הכניעה להתנהלות תקציבית ומגזרית מסוכנת והשארתם בממשלה של גורמים קיצוניים, כמו שר המורשת, למרות עמדתו ביחס להטלת פצצת אטום על עזה. כל אלה נוגעים לחוסר אמון בנתניהו, הנעוץ בהעדפת שיקולים פוליטיים על פני שיקולים ממלכתיים ומקצועיים.

במילים אחרות, נראה כי עיקר בעיית חוסר האמון בנתניהו לא נוגעת לחוסר יכולת (שכן גם מתנגדיו מודעים להשכלתו ולניסיונו רב-השנים) אלא לשני המרכיבים של חוסר האמון שנוגע ליושרה ולרצון לסייע. במובן זה ניתן להבין את העמדה של רבים בציבור שהיו מעוניינים בפרישתו המיידית. עם זאת, נראה כי ככל שנתניהו לא מוכן לעשות זאת כעת, היכולת לגרום לכך דורשת מהלכים פוליטיים או מחאות ציבוריות שהתמיכה בהם בזמן לחימה עשויה לאתגר את הלכידות הישראלית הדרושה בזמן כזה.

במצב דברים זה, נראה כי הצעד שיכול נתניהו לנקוט כדי להחזיר לעצמו את האמון הנחוץ לשם איחוד העם מאחורי מנהיגו בזמן המלחמה הוא להודיע מראש על התפטרות עתידית מראשות הממשלה באופן שיעוגן בבטוחות משפטיות ופוליטיות מספקות, בתוך פרק זמן מסיומה הרשמי של המלחמה, שיוגדר במדויק. כבר כעת נראה שאין כמעט מי שחושב, הן מימין והן משמאל, שנתניהו יוכל להמשיך בתפקידו לאחר המלחמה ולפיכך הודעה שלו על כך כבר כעת עשויה לסייע במובנים רבים הן לאמון הציבור והן לנתניהו עצמו.

 מצד הציבור, ברגע שישתכנעו בעזיבתו של נתניהו את החיים הפוליטיים מיד לאחר המלחמה, הרי שעצם החשש מפני ערבוב של השיקולים הפוליטיים במקצועיים ייחלש מאוד, בהעדר מטרה פוליטית שתשפיע על התנהלותו. הרצון של אלה החפצים בהרחקתו כבר כעת אמור גם הוא להיחלש, שכן חלק מן הרצון הזה נובע מהחשש כי גם לאחר המלחמה נתניהו לא ייקח אחריות וממילא פעולות מחאה בזמן הלחימה, שפוגעות בצורך בלכידות, ייחלשו. מאידך, נתניהו עצמו יוכל לנהוג באופן משוחרר בהרבה במובן זה שיהיה סחיט פחות על ידי שותפיו הקיצוניים, מה שיאפשר לו להיות אפקטיבי יותר, לנקוט פעולות ממלכתיות יותר ולמנות את האנשים הראויים ביותר מבלי לשקול שיקולים של נאמנות פוליטית. במובן זה, היכולת של נתניהו, המשוחרר משיקולים פוליטיים, לעצב בישורת האחרונה של כהונתו הפוליטית רבת השנים, מורשת סיום משמעותית ממלכתית ומאחדת, תגדל.

המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב"