בין אחריות לקבלת החלטות

דחיית לקיחת האחריות עד לאחר בדיקה שתחל רק לאחר סיום המלחמה עשויה לארוך שנים. לא בכדי מקפידים בכירי הדרג המדיני, הזוכים לאמון ציבורי נמוך, לקבל את ההחלטות החשובות ב"קבינט המלחמה", שבו חברים גורמים הנהנים מאמון גבוה יותר וחוששים פחות מחקירה עתידית.

Photo by Dana Kopel/POOL

"המחדל ייבדק עד תום. כולם יצטרכו לתת תשובות – גם אני. אבל כל זה יקרה רק אחרי המלחמה" - כך הצהיר  ראש הממשלה בנימין נתניהו (25.10). "אחרי המלחמה" הפך להיות המועד הרשמי שבו הממשלה, ראשי מערכת הביטחון והמערכות הציבוריות שכשלו, יצטרכו "לקחת אחריות".

הבעיה היא שהמועד "אחרי המלחמה" אינו מועד קבוע בלוח השנה. המלחמה עם החמאס תימשך תקופה ארוכה. יש המדברים על חודשים, אחרים על שנה ויותר. התקופה מתארכת עוד יותר אם ניקח בחשבון שלמעשה הבדיקה רק תתחיל אחרי תום המלחמה. אפילו אם הממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית לבדיקת כשלי המלחמה, הרי שוועדה זו תפרסם את מסקנותיה רק חודשים ארוכים, אולי שנים, לאחר שתוקם. ועדת וינוגרד לבדיקת מלחמת לבנון השנייה, למשל, הוקמה בספטמבר 2006, ופרסמה את מסקנותיה רק בינואר 2008, יותר מ-16 חודשים לאחר שהוקמה.

דחיית לקיחת האחריות עד לאחר בדיקה שתחל רק לאחר סיום המלחמה משמעה, בפועל, דחיה של שנים. במונחים פוליטיים, זהו נצח. בפועל, כלל לא בטוח שהדרג המדיני יישא באחריות למעשיו אם אכן לוחות הזמנים של לקיחת האחריות יידחו לשנים רבות.

במצב זה, נוצר למעשה אינטרס למקבלי ההחלטות לנקוט במלחמה את אותה שיטת פעולה שתביא לדחיית סיומה של המלחמה. ככל שהמלחמה תתארך וסיומה יידחה, כך קטן הסיכוי שמקבל ההחלטות יצטרך באמת לשאת באחריות לפעולותיו. למעשה, מקבל ההחלטות עלול להימצא בניגוד עניינים מובהק בין האינטרס האישי שלו לבין האינטרס הלאומי, וזאת אם האינטרס הלאומי יחייב מהלך שיקצר את המלחמה, כמו למשל מהלך קרקעי מהיר, או הפסקת אש מהירה דווקא.

 

אפילו אם נניח שמקבלי ההחלטות הנוכחיים, ובמיוחד ראש הממשלה ושר הביטחון, מתעלמים מהשיקול האישי, הרי שהם יתקשו מאוד לשכנע בכך את הציבור. זוהי, למעשה, הבעיה המרכזית הכרוכה בניגוד העניינים בו מצויים כעת בכירי הדרג המדיני. לפי נתונים שפורסמו החודש על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, האמון הציבורי בדרג המדיני מצוי כעת בשפל חסר תקדים: פחות מ-20% מאזרחי ישראל נותנים אמון בממשלה, בסקר שנערך באוקטובר לאחר פרוץ המלחמה.

בזמן ניהול מלחמה, אמון הציבורי במקבלי ההחלטות חיוני, ונתון זה בעייתי במיוחד. כל עוד מקבלי ההחלטות מצויים בניגוד העניינים, כל החלטה אותה יקבלו תימדד על ידי הציבור על פי השאלה האם היא מועילה או מזיקה לאינטרס הפרטי של מקבל ההחלטה, שייהנה מדחיית בירור העובדות. הבעיה רק מתעצמת היות שמטבע הדברים, באמצע מלחמה, מתקשה ראש הממשלה לחשוף את הסיבות האמיתיות שהביאו להחלטותיו, שלעיתים אכן דורשות שמירה על סודיות.

לא נראה שראש הממשלה או שר הביטחון מתכוונים להתפטר מתפקידם בזמן הקרוב, בוודאי לא לפני סיום הלחימה - לשיטתם. לפיכך, הם נוקטים את הדרך היחידה היכולה להקנות להם אמון ציבורי כלשהו – הם מקפידים שההחלטות החשובות יתקבלו בפורום "קבינט המלחמה", שבו יושבים אנשים שנהנים מאמון גבוה יותר מזה שהם עצמם זוכים לו, ושיש להם סיבות פחותות לחשוש מחקירה עתידית.

אלא שפתרון זה הוא פתרון זמני, כל עוד מהלכיה של הממשלה נראים בעיני הציבור כהגיוניים. ככל שהמלחמה תתארך, וההחלטות שיתקבלו יהיו מורכבות יותר, הסבלנות הציבורית למצב ניגוד העניינים תפחת. משבר האמון מול העומד בראשות הממשלה יעמיק, וישליך על יכולתה של ההנהגה הפוליטית לנהל את המלחמה.