כיבוד המשפט הבינלאומי משמש ב"חרבות ברזל" מכנה משותף בין ישראל לתומכותיה

המערב דורש מישראל לשמור בקפדנות על חוקי המשפט הבינלאומי הן במהלכים האוויריים והן בקרקעיים ברצועת עזה, כתנאי להמשך הגיבוי שניתן לה. עידוד התושבים להתפנות לדרום הרצועה, לדוגמה, חייב להיות זמני ולהתבצע במסדרונות הומניטריים מוגנים ותוך מילוי צורכי המפונים.

Photo by Erik Marmor/Flash90

נתונים שפורסמו בימים האחרונים על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים כי רק כמחצית הציבור היהודי בישראל סבור כי שצה"ל צריך לוודא שפעולותיו במלחמה בעזה תואמת הדין הבינלאומי, זאת לעומת כמעט שני שלישים מהציבור היהודי בישראל שסבר כך לפני שנה. זהו נתון צפוי בעת לחימה, אך הוא משקף את הזווית הצרה דרכה אנו תופסים את המשפט הבינלאומי של דיני הלחימה, ואת המשפט הבינלאומי בכלל.

החל מה-7 באוקטובר ועם פרסום הידיעות על הטבח הרצחני שביצע ארגון החמאס, התברר שהמשפט הבינלאומי הוא רכיב חשוב בהרכבת קואליציית התמיכה הבינלאומית בישראל. התמיכה בישראל נבעה, כמובן, מההכרה בכך שהחמאס ביצע מעשים נוראים מבחינה מוסרית. אך המשפט הבינלאומי שימש ככלי למסגור האירועים הנוראים וכציר מרכזי בגיבוש התגובה נגדם. מדינות, ארגונים, ערוצי תקשורת ואנשים פרטיים בעולם כולו השתמשו במונחים הלקוחים מהמשפט הבינלאומי כמו: פשעים נגד האנושות, השמדת עם ופשעי מלחמה, כדי לעכל את מה שנעשה, להגדיר אותו במונחים אחידים המוכרים ומקובלים במדינות שונות, ולהציבו בהשוואה הבינלאומית הראויה למעשי טבח שנעשו בעולם בעבר. מאות מומחים למשפט בינלאומי מהעולם כולו, לרבות כאלה שמעולם לא הביעו תמיכה פומבית בישראל, חתמו על עצומה הקובעת שהחטיפות שביצע חמאס מהוות פשעים כנגד המשפט הבינלאומי ודורשת את השחרור המיידי של כלל החטופים. התמיכה הבינלאומית בתגובה ישראלית נבנתה גם היא סביב זכויות מוכרות במשפט הבינלאומי, כמו הזכות להגנה עצמית.

מעבר לתפקידו של המשפט הבינלאומי ככלי לעיצוב התמיכה בישראל, הוא גם הציב קו ברור של הפרדה בין המדינות שתומכות בישראל ובין אלו שאינן תומכות בה. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה – הדמוקרטיות הליברליות הקלאסיות - התייצבו לצידה של מדינת ישראל ללא היסוס. אלו אותן המדינות אשר מקפידות להדגיש כי המשפט הבינלאומי משקף את ערכיהן, והן התומכות הגדולות שלו. לעומת זאת, מדינות כמו רוסיה וסין, שלא לדבר על דיקטטורות מאפריקה ועד מזרח אירופה, הקפידו להציג חזית "מאוזנת" – ולעיתים תמכו ממש בחמאס. אלו בדיוק אותן מדינות שבאופן מסורתי תוקפות את המשפט הבינלאומי, ומשתמשות בו ככלי פוליטי ציני ואינטרסנטי. שוב התברר, למי שעוד היה ספק בעניין, שההסתמכות על מדינות שאין לנו ערכים משותפים איתם, ערכים המשתקפים בין השאר בהכרה בחשיבות המשפט הבינלאומי  ובמחויבות לשלטון החוק, היא משענת קנה רצוץ.

אלא ששותפות ערכית היא מערכת דו-סטרית. הנאמנות למשפט הבינלאומי ולערכים המשותפים שהוא משקף הביאה לתמיכה של מדינות המערב בישראל. אך מכוח נאמנות זו, מדינות המערב גם מציבות בפני ישראל את הדרישה לנאמנות לערכים אלו - במסגרת הפעלת הכוח במסגרת המלחמה בעזה: בהפצצות מן האוויר ובכניסה הקרקעית הצפויה. על מנת לשמור על תמיכת קהילת מדינות המערב, תצטרך ישראל לנהל את המלחמה תוך שמירה קפדנית על כללי המשפט הבינלאומי.

ראוי להדגיש – מדינות המערב המתייחסות ברצינות לדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי מאמצות בדרך כלל פרשנות המאפשרת למדינה מרחב פעולה. זאת בניגוד לפרשנות הנתמכת על ידי משפטנים עם תפיסת עולם אידאליסטית הרואים במשפט הבינלאומי כלי שנועד בעיקר להגן על אזרחים מפני כוחן של המדינות או על ידי מדינות דיקטטוריות שממילא לא התכוונו מעולם לכבד כללים אלו. אך גם לפי הפרשנות הגמישה יחסית, יש כללים מסוימים העומדים בבסיס המשפט הבינלאומי. דוגמה אחת היא נושא פינוי התושבים מהעיר עזה. המשפט הבינלאומי אינו אוסר את פינוי התושבים לדרום הרצועה. להיפך, הוא כנראה מחייב את ישראל להזהיר את התושבים ולעודד אותם להתפנות. אך הפינוי צריך להיעשות תוך תשומת לב למגבלות: הוא צריך להיות זמני, הוא צריך להיעשות במסדרונות הומניטריים מוגנים ככל האפשר, ועל ישראל לוודא כי המפונים מקבלים צרכים בסיסיים באזור אליו הם פונו.

הקריאות להתעלם מהמשפט הבינלאומי, אולי זוכות לתמיכה בתוך בישראל, אולם הן אינן משרתות את ישראל בזירה הבינלאומית. שמירה על כללי המשפט הבינלאומי נדרשת כדי להגן על ערכי היסוד שישראל, בניגוד לאויבותיה, מחזיקה בהם, ולהבטיח לאורך זמן את תמיכת הקהילה הבינלאומית, לפחות את תמיכת אותן המדינות שהשותפות הערכית איתן היא החשובה לישראל בעת הזו.

המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"