תפקיד המשטרה במלחמת "חרבות ברזל", כפי שהסברתי לבני
רבים מאלה שהתייצבו ראשונים מול מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר היו שוטרות ושוטרים: הראשונים להגיב, להגן, ליפול, בטרם הגיעו כוחות צה"ל. ועם זאת, הביצועים בשגרה של המשטרה, שלאורך שנים "הורעבה" תקציבית וגם נקרעה במחאה נגד ה"רפורמה", לא מצליחים עדיין לשקף את מסירותם של המשרתים בה. ביום שאחרי המלחמה היא ראויה להכרה קולקטיבית.
Photo by Noam Revkin Fenton /Flash90
ב-7 באוקטובר 2023 נהרג מפקד תחנת רהט, סנ"צ ג'י אר דוידוב, בקרב עם מחבלים. הוא לחם בכמה זירות לפני שנפל. באותו היום נהרגו עוד ארבעה שוטרים מהתחנה. בסך הכל נהרגו בחמשת הימים הראשונים של המלחמה 51 שוטרים ושוטרות, רובם מהמחוז הדרומי. "חשבתי שחיילים מתים במלחמות, לא שוטרים", אמר לי בני בן ה-6.
הוא מבולבל בצדק. שיטור קלאסי לא כולל קרבות עם מחבלים. אלא שהמציאות הייחודית בישראל עיצבה את תפקיד השוטר ככזה שכולל גם משימות של ביטחון פנים. בעקבות אסונות אזרחיים בעורף הישראלי (חרוט בזיכרון במיוחד אסון מעלות) נדרשו שוטרי ישראל לקבל על עצמם משימות שמקביליהם בעולם המערבי אימצו רק עשורים מאוחר יותר, בעיקר לאחר אסון התאומים (11/9).
המשימות הללו מוסיפות מורכבות למקצוע שהוא גם כך מהמורכבים והסבוכים בשירות הציבורי. שוטרים צריכים לבצע סוגים רבים של מטלות – מחיבוק לילד שהלך לאיבוד, עזרה לקשישה דמנטית שלא מוכנה לחזור הביתה, טיפול בסכסוך שכנים מכוער, סיוע לנשים שחוות אלימות מצד בני זוגם, ועד מאבק במשפחות פשע ובאלימות חמורה במרחב הציבורי.
התפיסה שלנו - אזרחים בחברות מערביות וגם בישראל - את תפקידה של המשטרה היא ש'משהו קורה שלא אמור לקרות וכדאי שמישהו יעשה משהו לגבי זה עכשיו'. זאת ציפייה רחבה באופן בלתי אפשרי והיא כוללת דרישה מהשוטרים לקבל על עצמם מגוון זהויות – מאחיות רחמניות ועד תופסי גנבים. הידיעה שקיים מישהו כזה היא חלק ממה שנותן לנו את הביטחון להתנהל בעולם, לדעת שיש מי שיעשה, שיגן. ידי השוטרים הם ידיה של המדינה, ששומרת עלינו.
ב-7 באוקטובר קרה "משהו שלא היה אמור לקרות". עבור אזרחים רבים בעוטף עזה המדינה התאיינה והם ניצבו חשופים לבדם מול האימה. בחלק מהמקומות היו אלו שוטרים שהתייצבו בקו האש, ראשונים להגיב, להגן, ליפול, לפני שהצבא הגיע. ג'י אר היה אחד מהם. הוא היה מפקד מקצועי, חריף, ומעל לכל מסור. בעשור האחרון פגשתי לא מעט מפקדים עם איכויות אלה. עם מסירות לתפקיד שמעוררת השתאות. אך המסירות של השוטרים לא תמיד נתפסת בעיני הציבור. אמון הציבור הוא דבר חמקמק, ואמון הציבור במשטרה בישראל נמוך, משלל סיבות, וצנח עוד יותר בתקופת הקורונה. בחברה משוסעת כמו ישראל, עם משטרה שלאורך שנים "הורעבה" תקציבית, ביצועי המשטרה לא מצליחים לשקף את המסירות של השוטרים שלנו. בתקופת המחאה נקרעה המשטרה בין הצדדים המוחים, כאשר כל צד הרגיש שכחולי המדים "נגדנו". בליבוי הפוליטיקאים נפגעה הנייטרליות הכה-קריטית של המשטרה, והיא נצבעה כפוליטית וחלשה.
"אמא, זה גם השוטרים שלך שמתו?", שאל הבן שלי. "כן", אמרתי לו. "את בטח מאוד עצובה". "נכון", אמרתי, "אלו השוטרים שלנו". הקורבן שלהם ושל בני משפחותיהם נורא. הלוואי שהוא יוביל את החברה הישראלית לראות באמת את המשטרה שלנו - את האתגרים, את הצרכים, את הכישלונות ואת ההצלחות. כמו שנוכחנו לדעת במהלך מגפת הקורונה ובזמן המחאה נגד ה"רפורמה", דמותה של המשטרה משפיעה עמוקות על דמותה של החברה ועל איכות החיים הדמוקרטיים של אזרחיה. מה הם הכישורים והכשירויות להם זקוקים שוטרים ושוטרות בישראל? האם יש להם מספיק תקציבים? כוח אדם? הכשרה לפני ותוך תפקיד? תמיכה ארגונית ונפשית? סביבת עבודה מכבדת? ביום שאחרי המלחמה החברה הישראלית חייבת להידרש לשאלות הללו. בין היתר משום שלשוטרים בישראל אין זכות התאגדות ולא חלים עליהם חוקי העבודה שחלים על כולנו.
תקופת הכאוס הנוכחית תסתיים, וביום שאחרי המלחמה הבעיות עמן התמודדו שוטרי תחנת רהט לא ייעלמו. ג'י אר לא יהיה שם להתמודד עמן, אבל הלוואי שאנחנו כחברה נכיר בחשיבות של עבודת המשטרה ונעשה את השינויים הנדרשים לאפשר לשוטרים שלנו לבצע את המשימות שלהם באופן שמכבד אותם ואותנו.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"