המפסידה הגדולה בקרבות התפילה של יום הכיפורים תשפ"ד היא הזהות היהודית המאחדת

פשרה במקום או בזמן עשויה הייתה לאזן בין חופש הדת לבין ערכי השוויון וחופש התנועה ולמנוע את ההתכתשות בתל אביב, כמו גם ריסון מצד הציבור החרדי והדתי שבדרישותיו המתרבות מנסה לקחת "בעלות" על היהדות. יש לקוות שהמנהיגות שמחוץ לבתי הכנסת, מכל המגזרים, תתחיל לשאת באחריות לעתיד המשותף.

Photo by Tomer Neuberg/Flash 90

מספרים על יהודי קנדי שקיבל דו"ח מהעירייה בשל סוכה שבנה בחג הסוכות, הנחשבת מבנה ללא רישיון המנוגד לתקנות. למחרת הובא העניין בפני שופט. השופט, שהיה גם הוא יהודי, קבע שהעירייה צודקת ולפיכך צריך האיש לפרק את הסוכה - ונתן אורכה של שמונה ימים לקיום הצו. סיפור מבודח זה מצביע על חוכמתו של שופט המצליח להלך בין הטיפות ולאפשר גם את קיום התקנות העירוניות וגם את קיומן של מצוות החג. חבל שמנהיגותה של ישראל 2023 לא ניחנה באותה חוכמת החיים של השופט הקנדי.

ביום הכיפורים היינו עדים למרבה הכאב למאבק על הזכות להתפלל במרחב הציבורי. מאבק מיותר שניתן היה להימנע ממנו עם קצת יותר רגישות ומחשבה קדימה, כמילות הפסוק מתהלים הנאמרות בתפילת יום הכיפורים: "בבית אלוהים נהלך ברגש".

קול זעקה ראשון יש להשמיע כנגד עיריית תל אביב, שמאפשרת אירועים מגוונים בשטחה – אירועי תרבות מכל הסוגים, הפגנות, מצעד גאווה, תפילות לדתות שונות, ומצד שני נועלת את השער בפני תפילה יהודית מסורתית. לאלה גם אלה יש מקום בתוך מרחב ציבורי הנדרש לענות לצורכי כל הקהלים שבתוך העיר, דתיים כחילוניים, ערבים כיהודים, עובדים זרים כאזרחים, סטרייטים כלהט"בים. כמה קל היה לנקוט שיקול דעת כמעשה השופט הקנדי ולמצוא פשרה במקום (הגבלת סוג המחיצה, עובייה או מיקומה) או בזמן (הגבלת שעות), כצעד מידתי של איזון בין חופש הדת לבין ערכי השוויון וחופש התנועה. המתפללים צריכים היו להימנע מלהפר את צו בית המשפט לאחר שניתן, אולם כמה קל ונבון היה מצד העירייה, ואף בית המשפט, למנוע התכתשות הפוגעת במעט הקודשים המשותפים שעוד נותרו לחברה היהודית-ישראלית המפולגת לשבטיה.

קול זעקה שני יש להשמיע כנגד הציבור החרדי והדתי ש"התחיל" במאבק האיתנים שאנו עדים לו. שהרי איך אפשר ביד אחת למנוע בכותל המערבי אפשרויות תפילה מגוונות, כגון מניעה של תפילת נשים עם ספר תורה בעזרת הנשים, ומאבק בשיפוץ "עזרת ישראל" בקשת רובינסון למרחב תפילה ראוי ללא מחיצה, וביד שניה לדרוש בדיזנגוף תפילה עם מחיצה? איך אפשר לתבוע בהסכמים קואליציוניים שינויים עמוקים באורחות החיים הישראלים, בערכים וב"קודשים" המשותפים ובמקביל לצפות כי דבר לא ישתנה? אם המרחב הציבורי הופך למלחמת הכל בכל, מי שנפגע בזירה אחת, לא ישב על הגדר בזירה אחרת. התוצאה היא כי כדור השלג של קרבות האחים שהחל להתגלגל באיומים על הכנסת חמץ מכוון לבתי החולים בפסח ובפתיחה מכוונת של מסעדות בט' באב, המשיך אל הקריאה להוציא מבתי הספר הממלכתיים את התכניות ללימוד יהדות, גם כשהן פלורליסטיות וחילוניות ("יהדות כתרבות") ונמשך אל מלחמות תפילות יום הכיפורים, ולצערנו עוד ימשיך להתגלגל.  

המאבק העממי כנגד החקיקה המשפטית מתמקד בדאגה לזהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל. לצד דאגה זו, מקננת דאגה עמוקה ויוקדת מן הנזק שמסבה חקיקה זו דווקא לזהותה היהודית של המדינה. החקיקה, שמביאה בעקבותיה מתחים חברתיים גדולים, מחייבת את היהודים הישראלים להתייצב באופן כמעט דיכוטומי באחד משני מחנות – המחנה הדתי-ימני-תומך הרפורמה, או המחנה החילוני-ליברלי-תומך הפרדת הרשויות. בעוד ההרים נעקרים ונטחנים זה בזה, מי שמפסידה היא הזהות היהודית המאחדת, המורכבת, המגוונת, הפתוחה. אם יהדות נתפסת ככופה את עצמה על המרחב הציבורי, אם רק לחרדים או לדתיים יש עליה "בעלות", וה"אמת" שוכנת רק אצלם, התוצאה הבלתי נמנעת היא התרחקותם של רבים מן היהדות וחוסר נכונות למצוא בה את חלקם. "שבעים פנים לתורה", והמקורות היהודיים קוראים לכל אחד ואחת מאיתנו לחוש בני בית במקורות אלה מתוך חירות ובחירה, ולמצוא בהם את השתקפות פניהם שלהם. רק כך תוכל היהדות לחזור ולהיות גורם מאחד ומשותף לקהילות היהודיות המגוונות בערכיהן ובאורחות חייהן.

חמור מכך, אם היהדות מפסיקה להיות קולו של המוסר, בשל אמירות חמורות, קיצוניות וכהניסטיות על פיהן רוצח מורשע הוא קדוש וצדיק רק משום שקרבנותיו היו ערבים, אזי מה נדבר ומה נצטדק? אם מאות מרבני הציונות הדתית בוחרים להתעלם מכל הרעב, השבי, המשחית, התקלה והקטטה שבעולם ולהיאבק דווקא על תנאיו של רוצח משפחת דוואבשה, כיצד נרחיב את מעגליה של היהדות? איך נשאיר את בנינו ובנותינו מחוברים למסורת אבותיהם ואמותיהם?

שליח הציבור העובר לפני התיבה ביום הכיפורים נדרש להיות "מעורב בדעת עם הבריות". הוא ניגש לתפקידו כשהוא "נרעש ונפחד", מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו, שואף להצליח בייצוג שולחיו נאמנה ומבקש כי "לא יבושו בי ואל אבוש בם". במוצאי יום הכיפורים הזה נקווה שגם המנהיגות שמחוץ לבתי הכנסת, מכל צידי המפה הפוליטית והמגזרית, ראשי ערים ושופטים כאחד, תקבל את החלטותיה כשהיא מעורבת בדעת עם הבריות, כשיש בה ענווה, אימה ושקילת השלכות מעשיה על העתיד המשותף.