באווירת השנאה היוקדת, אסור לעשות את הטעויות של הימין

דווקא בתקופה הנוכחית יש להשקיע מאמץ רציני ומתמשך להפחית את הזעם והשנאה בשיח הציבורי. פרובוקציות וביטויים של שנאה וסלידה לא יובילו ליצירת חברה טובה, סובלנית ושוויונית יותר, אלא רק יגבשו ויחזקו את המחנה של תומכי הממשלה הנוכחית.

Photo by Itai Ron/Flash90

רוב הציבור החילוני זועם בחודשים האחרונים על הדתיים והחרדים. הזעם מובן ומוצדק, ובעזרת השם הוא יוביל לשינויים גדולים ביחסי דת ומדינה בכנסת הבאה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל מדובר במאבק ארוך וקשה, שדורש לא רק נחישות אלא שיקול דעת. פעולה מתוך זעם איננה מתכון טוב להצלחה. הנה כמה הקשרים שבהם נדרשת פעולה מתוך הראש ולא מתוך בלוטות הזעם:

1. הכל מבינים שלטווח ארוך אין תקומה למדינה בלא שינויים מרחיקי לכת בחברה החרדית, שעיקרם יציאה משמעותית לעבודה של גברים חרדיים, צמצום דרסטי של התמיכה בישיבות, כפיית לימודי ליבה וכך הלאה. הכנסת הבאה, שתנסה לקדם שינויים אלה, תיתקל שוב ושוב בהאשמות בשנאת חרדים או בסוג של אנטישמיות, האשמות שיקשו על קידום השינויים הדרושים. הדרך היחידה להתמודד איתן תהיה לעשות מאמץ רציני ומתמשך להפחית את הזעם והשנאה כלפי חרדים, ולספור עד עשר לפני שמנַפקים אמירות בתחום הזה.
2. כיוצא בזה לגבי המתנחלים. יש שמשתמשים במילים חריפות, כמו פשיסטים או קולוניאליסטים, שאולי תורמים משהו לגיבוש מחנה השמאל, אבל לטווח ארוך מזיקים. הרוב המכריע בתושבי יהודה ושומרון הם אנשים נורמטיביים שמרגישים בשר מבשרה של החברה הישראלית. יום אחד, כאשר נתפנה סוף סוף מהשטחים, עדיף שהמתנחלים יראו בישראלים שהחליטו על כך יריבים אידיאולוגיים ולא אויבים.
3. המרחב הציבורי, אפילו בתל אביב, שייך לכל האזרחים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים. הוא מרחב ליברלי לא במובן הזה שאסור ללא-ליברלים להיכנס אליו או לפעול בו, אלא במובן שצריך לבטא בו נאמנות לערכים הליברליים, בראש וראשונה סובלנות כלפי עמדות שהליברלים מתנגדים להן. לכן גם אם תל אביבים רבים הם, למשל, בעד הזכות להפלות מלאכותיות, הם יתירו להפגין נגד הפלות, כפי שהם יתירו הפגנות נגד נישואים חד-מיניים. באותה רוח הם יתירו תפילה של יהודים או מוסלמים במרחב הציבורי, כולל בהפרדה, אלא אם יש בה פגיעה של ממש בסדר הציבורי – ואין באמת סיבה שתהיה הפרעה כזאת.
4. הפגנות במרכזים חרדיים עשויות להועיל למאבק נגד הקואליציה הרעה הזאת, אבל פרובוקציות כמו שירת נשים מכוּונת ליד גברים חרדיים כדי ללמד אותם לקח, מצעד גאווה בשכונות חרדיות, או הפרעה בתפילה, תגרומנה כמעט בוודאות הרבה יותר נזק מאשר תועלת למאמץ ליצור חברה טובה, סובלנית ושוויונית יותר.

באווירה הנוכחית של תחושת מלחמה אל מול הדתיים והחרדים, הצעות אלה לריסון עצמי עשויות להישמע מנותקות ובלתי סבירות. אבל אין הדבר כן. ראשית, מבחינה מוסרית, שנאה היא כמעט תמיד רגש בעייתי כי היא מבטאת פסילה בלתי מותנית של מושא השנאה. בכעס, יש לי תחושה שלילית כלפי אדם כזה או אחר על שעשה כך וכך, והמסר הוא שאם ישַנה את דרכיו הכעס יתפוגג. בשנאה, לעומת זאת, יש לי הערכה שלילית כוללת כלפיו בגלל מי שהוא. אבל דווקא ליברלים אמורים להאמין בבני אדם, להכיר באפשרות שלהם להשתנות, ולהבין את הנזק הנגרם בכך שמשדרים להם שהם לגמרי רקובים מבחינה מוסרית, ואין להם תקנה. במיוחד הדברים אמורים בשנאה גורפת כלפי כל יחיד/ה דתיים או חרדים. בני אדם שייכים למחנה פוליטי-אידיאולוגי כזה או אחר מכל מיני סיבות פסיכולוגיות וחברתיות, שרק לעתים קרובות מלמדות על ריקבון מוסרי עמוק.

שנית, מעבר לשיקולים מוסריים, דומה שאמירות ופעולות שמבטאות יהירות, בוז ושנאה, יזיקו למאבק נגד הממשלה הרעה הזאת והכוחות שמאחוריה ולא יסייעו לו. שר ההיסטוריה זימן לנו דוגמה מאלפת מהחודשים האחרונים כדי להיווכח בכך. אילו רק נתניהו, אייכלר, אמסלם, רוטמן וחבריהם היו מתבטאים בצורה פחות מעליבה ומקוממת, סביר שההתנגדות והמחאה לא היו מגיעות לעוצמה שאליה הן הגיעו. חוסר הריסון המוחלט שלהם, גם בדיבורים וגם במעשים, הוליד תנועת מחאה חסרת תקדים. כדי שהיא תצליח, תנועת המחאה צריכה להיזהר לא לחזור על הטעות הקרדינלית הזאת של נתניהו וחבריו. המחנה של תומכי הממשלה הולך ונחלש בגלל המחאה ובגלל האינטרסים המנוגדים של חבריו. בואו לא נסייע במו ידינו לגבש אותו מֵחדש.