גם התומכים בערכים ליברליים נדרשים לחשבון נפש על מקום הזהות היהודית בחייהם
על התומכים במהלכי הממשלה לשאול את עצמם אילו מחירים הם מוכנים להמשיך ולשלם כאזרחים בחברה ישראלית ויהודית בעבור המהלך. מנגד, זהותם הישראלית של הנאבקים על הערכים הליברליים מורכבת וממוזגת גם מיסוד יהודי-מסורתי, וויתור עליה ייחשב ככריתה נוראית של חלק מהותי מהווייתם.
Photo by Tomer Neuberg/Flash 90
בין אם אתם נמנים עם מי שסבור שבשנה האחרונה הממשלה קידמה "רפורמה משפטית נחוצה" ובין אם בשנה החולפת גרונכם ניחר מהפגנות קולניות נגד המהפכה המשפטית, הידיעות על המריבות שהתרחשו בערב החג ובמהלכו גרמו לכם בוודאי להתכווץ בכיסא. היום שסימל יותר מכל את הסטטוס-קוו הפנימי העדין בין הישראלי ליהודי, לא רק בין הקבוצות השונות אלא גם בתוך הנפש של מי שביום-יום לא נמנה על באי בית הכנסת, אולם ביום כיפור רגליו מוליכות אותו מאליהן לתפילת "כל נדרי" או לתפילת "נעילה", נפל גם הוא קורבן לקרע האכזרי שנוצר בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית". יום שהיה סמל ודוגמה בחברה הישראלית ל"יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות", כדברי בעל התפילה במחזור, מסמל עתה יותר מכל את העובדה שאנחנו כבר מזמן לא רק במשבר חוקתי אלא בהתנגשות ערכים חריפה.
באופן די פרדוקסלי נדמה שהמודל הטוב ביותר לניתוח והבנת העמדה הבלתי מתפשרת של "צד קפלן" כנגד עולם הערכים המסורתי, שעד לא מזמן רבים מהם הזדהו אתו במידה רבה – או לפחות עם חלקים ממנו – ואף נטלו בו חלק במידה כזו או אחרת, נמצא דווקא בתלמוד הבבלי. באחת הסוגיות במסכת סנהדרין (עד, ע"א) נמצא דיון הלכתי המסגיר משהו מההקשר הדרמטי והקשה של תקופת חורבן הבית ומרד בר כוכבא.
הגמרא מביאה מסורת מגדול אמוראי ארץ ישראל – רבי יוחנן, לפיה "בעליית בית נתזה בלוד נמנו וגמרו – כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל ייהרג. חוץ מעבודת כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים." ההלכה הקצרה הזו מסגירה משהו מהדרמה ששררה בארץ ישראל בתקופת המרידות. במקרים רבים נאלצו יהודים לבחור בין קיום מצוות לבין חייהם, וחכמי ההלכה קבעו כי ערך חיי האדם יקר יותר בעיני הבורא מאשר קיום המצוות, לבד מבשלוש העבירות המהוות למעשה את ליבת היהדות שעליהן לא ניתן בשום פנים ואופן לוותר – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
בהמשך הסוגיה מדייקת הגמרא את הלכת "ייהרג ואל יעבור" ביחס להקשר הפוליטי-תרבותי: ההיתר לעבור על מצוות המסורת היהודית חל רק "שלא בשעת גזירת המלכות", אולם הוא מתבטל "בשעת גזירת המלכות" אשר בה הכללים מתקשחים ואזי "אפילו על מצווה קלה" נדרש אדם למסור את נפשו ולא לעבור על המצווה. והגמרא ממשיכה ומבארת מהי "מצווה קלה": "אפילו לשינויי ערקתא דמסאנא " (-שרוך הנעל). כלומר, אם כחלק מגזירת המלכות על שמד תרבותי מנסים לכוף אפילו שינוי תרבותי קל כמו סגנון קשירת הנעל, המהווה מאפיין תרבותי יהודי ולא הלכה בכלל – חייב אדם למסור את נפשו על כך.
נדמה שלפחות עבור חלק מ"קבוצת קפלן" ותומכיהם הליכי החקיקה האחרונים נתפסים כ"שעת הגזירה". בשעת הגזירה הדיון הוא לא מקומי על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, אלא הוא נתפס כביטוי וכחלק ממהלך רחב שעניינו עקירת עולם הערכים הליברלי מיסודו. בשעת הגזירה מנהלים מאבק חורמה בלתי מתפשר כי שעת הגזירה מהווה איום על תשתית ליבת הערכים המכוננת של הקבוצה.
אך חשוב לזכור שבניגוד לנדון בסוגיה התלמודית, שבה מלחמת התרבות מתנהלת בין שתי תרבויות מנוגדות, כאן המערכה מתנהלת בתוך תרבות אחת הניצבת על שני אדנים – האדן הליברלי-דמוקרטי מחד, והיהודי-מסורתי מאידך. זהותם הישראלית של הנאבקים עתה בכל הכוח על הערכים הליברלים מורכבת וממוזגת גם מיסוד יהודי-מסורתי, וויתור עליה יהווה כריתה נוראית של חלק מהותי מהווייתם.
במפגש הצוות שקיימנו בשבוע שעבר במסגרת מרכז ג'ייקובס לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, אמר אחד הנוכחים כי להערכתו אנו נצלח את המשבר החברתי שקשור ל"דמוקרטית", אולם התהום שנפערה בכל הקשור ל"יהודית" לא נותן לו מנוח.
יום הכיפורים מהווה במסורת היהודית יום של חשבון נפש. החברה הישראלית נדרשת לחשבון נפש נוקב ואמיתי במסגרתו גם הסבורים שאנו ב"שעת הגזירה" בכל הקשור לערכים ליברלים חייבים לתת את הדעת על מקומה ותפקידה של הזהות היהודית בחייהם. מהצד השני, גם התומכים במהלכי הממשלה צריכים לשאול את עצמם אילו מחירים הם מוכנים להמשיך ולשלם כחברה ישראלית וכיהודית בעבור המהלך.
השאלה הנשארת תלויה ומנסרת בחללו של עולם ומחכה להכרעתנו היא האם החלקים השונים המרכיבים את העם ייפרדו לקבוצות הניצבות על תשתית ערכית נפרדת לחלוטין, או שמא יש עוד מקום לאחדות, אולי עוד לא אבדה תקוותינו.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"