מה רע בסניוריטי?
בחירה "אוטומטית" של ותיק השופטים לנשיא בית המשפט העליון היא הערובה לעצמאות וליציבות בית המשפט וכן מונעת פוליטיזציה של הליך המינוי. הכרזת השופט יוסף אלרון על התמודדות לתפקיד, באופן שיפגע בעיקרון הסניוריטי, מעלה חשש לפגיעה בליבת העצמאות של הרשות השופטת ומעוררת שאלות בנוגע להבטחות "פוליטיות" שיבטיח לפוליטיקאים בוועדה ולשיקולים לבחירתו.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
לראשונה מאז הוקמה הוועדה לבחירת שופטים, לפני קרוב ל-70 שנה, קרא השבוע השופט יוסף אלרון תיגר על "שיטת הסניוריטי": הכלל על פיו השופט הוותיק ביותר בעליון מתמנה לנשיא. זהו ללא ספק צעד חסר תקדים. אלרון מכהן בעליון משנת 2017 והוא לא אמור לכהן כנשיא לפי שיטת הסניוריטי. הכרזתו נחשבת ל"שבירה" של עקרון הסניוריטי, ומעולם לא ביקש שופט של בית המשפט העליון "להתמודד" על תפקיד הנשיא. השופט אלרון מבקש להתמודד על התפקיד ויש להניח שיבקש לעשות נפשות למועמדות שלו, לשכנע את חברי הוועדה (ביניהם שר המשפטים, שר נוסף מהקואליציה ושני חברי כנסת, אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה) – לתמוך במועמדותו.
העיקרון של סניוריטי לא מוסדר בחוק. חוק יסוד: השפיטה קובע בסעיף 4 (א) כי "שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט קובע כי "נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא בית המשפט העליון יתמנו לפי הוראות סעיף 4 (א) לחוק יסוד: השפיטה מקרב שופטי בית המשפט העליון". זה ותו לא. אין מילה בחוק על עניין ה"ותק" אבל בפועל, העיקרון המארגן החולש על מינוי הנשיא, הוא כלל בלתי כתוב המורה כי המינוי ייעשה, דה-פקטו, בשיטת הוותק או הסניוריטי, לפיה ימונה לתפקיד השופט המכהן הוותיק ביותר מבין השופטים בבית המשפט העליון. זו הפרקטיקה הנוהגת כמעט 70 שנה. שורשיה נטועים עמוק בשיטת המשפט הישראלית ומבחינה היסטורית אפילו בחירתו של משה זמורה לנשיא בית המשפט העליון בשנת 1948 נעשתה על פי עקרון הוותק, כפי שנכתב באתר בית המשפט העליון: "בשנת 1948 מונה כשופט בבית המשפט העליון בהרכבו הראשון, ובהיותו זקן השופטים – מונה כנשיאו הראשון של בית המשפט העליון".
רעיון הסניוריטי אינו זר למשפט הישראלי גם בהקשרים נוספים. כך, למשל, סעיף 20(א) לחוק יסוד: הכנסת הקובע כי "עד לבחירת יושב ראש הכנסת, ימשיך לכהן בתפקידו יושב ראש הכנסת היוצאת אם שב ונבחר כחבר הכנסת, ואם לא שב ונבחר – יכהן הוותיק שבחברי הכנסת".
רובם המוחלט של נשיאי בית המשפט העליון התמנו לתפקיד זה על בסיס שיטת הסניוריטי, אם כי היו שופטים שביקשו שלא להתמנות, בשל הזמן הקצר שנותר להם לכהן עד לפרישתם. כך, למשל, השופט אליעזר ריבלין לא התמנה לנשיא בית המשפט העליון לפי בקשתו וגם השופט המכהן עוזי פוגלמן ביקש שלא להתמנות לנשיא לאחר פרישתה של הנשיאה אסתר חיות משום שנותרה לו כהונה של שנה אחת בלבד.
מה שהכי חשוב בשיטת הסניוריטי הוא שהרעיון של בחירה "אוטומטית" של הנשיא מגשים את אי-התלות השיפוטית והעצמאות של הרשות השופטת. עקרון הסניוריטי הוא בעצם הערובה לעצמאות בית המשפט. בחירת ותיק השופטים מבטיחה את יציבותו של בית המשפט העליון, מבטיחה יחסי עבודה תקינים בין השופטים ומונעת פוליטיזציה של הליך המינוי.
ועכשיו, קם שופט בבית המשפט העליון ומבקש "להיבחר". האם יבטיח הבטחות "פוליטיות" לחברי הוועדה הפוליטיקאים? וגם אם לא - האם הציבור יוכל להתעלם מן האפשרות הזו? מה יהיו השיקולים שיישקלו לשם בחירתו?
עיקרון הוותק מבטיח לשופט "רגיל" בבית המשפט העליון שמרגע היבחרו לנשיא יישאר ניטרלי ועצמאי, ולא יהיה תלוי בגורמים פוליטיים בהמשך כהונתו. הוא לא צריך להתחנף לאיש ולא צריך לשכנע איש בכישוריו וביכולותיו כדי להיבחר לנשיא. הוא לא צריך לעשות נפשות בקרב הפוליטיקאים מבין חברי הוועדה כדי שיבחרו בו, דבר שעלול ליצור מראית עין לגבי החלטותיו בעתיד. פסקי הדין שלו כשופט בבית המשפט העליון אינם תלויים בסיכויים שלו להיבחר לנשיאות. העיקרון גם מבטיח יחסים קולגיאליים בין השופטים, ללא תחרות ומתחים מיותרים.
הפגיעה בעיקרון הסניוריטי שהשופט אלרון מבקש ליצור היא פגיעה בליבת העצמאות של הרשות השופטת. צריך לזכור כי עיקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הוא העיקרון של עצמאות הרשות השופטת ובעיקר אי-התלות של השופטים. כלל הסניוריטי מתאים לעיקרון זה, נובע ממנו ומגשים אותו. הוא מבטיח ודאות, ביטחון והמשכיות.
גם אם העיקרון לא כתוב בחוק, יש בהחלט מקום לטעון כי מדובר במנהג חוקתי בעל משמעות מחייבת, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. בית המשפט העליון מתנהל באופן יומיומי על פי עיקרון הסניוריטי. ההרכבים הגדולים נקבעים על פי כלל זה, השאלה מי יושב בראש ההרכב בכל תיק ותיק נקבעת על פי הסניוריטי. השקט, הסדר והיציבות שעיקרון הסניוריטי מעניק הם נשמת אפו של בית המשפט העליון.
המאמר פורסם לראשונה ב-N12