פופוליזם כאיום קיומי: המקרה הישראלי כתמרור אזהרה לפטריוטים בעולם

הממשלה ה-37 שואפת להרוס את המונופול על השימוש הלגיטימי בכוח, מקדמת מדיניות וחוקים הנוגדים את רוחה הדמוקרטית של ישראל ותוקפת את מוסדות המדינה ובהם הגורמים המקצועיים במנהל הציבורי. הערעור הגורף של המוסדות משמש מנהיגים פופוליסטים כדי לאיים לא רק על הדמוקרטיה הליברלית - אלא על המדינה עצמה.

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

מקובל לטעון שהפופוליזם - עם הקו האנטי-פלורליסטי והאנטי-אליטיסטי שלו - מאיים על הדמוקרטיה הליברלית. אולם פופוליזם הוא גם איום על בריאות המדינה עצמה. משטר פופוליסטי מצליח עשוי לייצר מדינה כושלת. 

דמוקרטיות ליברליות מייצרות מדינות חזקות משום שהן מכילות מסגרת של קונפליקט מוסדר בין השקפות עולם, דעות ואינטרסים שונים. פופוליסטים שואפים לאחידות מוחלטת, ומעמידים את אנשי קבוצת הרוב (או קבוצת הרוב לכאורה לפי הסקרים העוסקים בתמיכת הציבור במקרה הישראלי) מול קבוצות מיעוט ואליטות מתחרות. במאמץ ליצור את האחידות הזו, הם מוכנים להרוס את המדינה. הם עושים לה דמוניזציה ומכנים את מארג המוסדות הקיים שלה "deep state". 

הממשלה הפופוליסטית הנוכחית בישראל הייתה רוצה לראות את עצמה כממשלה הפטריוטית ביותר ששלטה בישראל אי פעם. במציאות מדובר בממשלה שמדיניותה היא נגד מדינת ישראל לפחות בשלושה מובנים. ראשית, הממשלה שואפת להרוס את המונופול על השימוש הלגיטימי בכוח, המאפיין העיקרי של כל מדינה מודרנית מתפקדת. היא מנסה לחלק את הסמכות על הצבא (על ידי מינוי שר נוסף שיהיו לו סמכויות צבאיות נפרדות וספציפיות), ולעשות פוליטיזציה של המשטרה, ואף ליצור כוח משטרה נוסף ("משמר לאומי" פוליטי בסמכותו הישירה של השר לביטחון לאומי). 

שנית, הממשלה מקדמת מדיניות הסותרת את העקרונות שעל פיהם קמה מדינת ישראל. במקום לאמץ את מגילת העצמאות הישראלית כמסמך מנחה, היא מקדמת מדיניות וחוקים הנוגדים את רוחה הדמוקרטית ופועלת לקידום מדיניות הנוגדת את ערכי החירות והשוויון. שלישית, היא תוקפת את מוסדות המדינה - הגורמים המקצועיים במנהל הציבורי בישראל, היועצים המשפטיים, הבנק המרכזי, המשטרה והצבא ומערכת המשפט. היא תוקפת גם מוסדות לא ממלכתיים המהווים את מוחה ורוחה של המדינה - מוסדות אקדמיים ותרבותיים. וכמובן, התקשורת מותקפת, במיוחד החלקים המגלמים את אתוס האמת והביקורת המסייעים למדינה להשתפר על ידי שפיכת אור על פגמיה. 

זה עשוי להפתיע אנשים רבים שמנהיגים שטוענים שיהפכו את מדינותיהם לגדולות שוב מהווים, למעשה, איום. עליה. אבל אכן, זה המקרה. מהי מדינה אם לא המונופול שלה על השימוש הלגיטימי בכוח, ערכיה ומוסדותיה? המקרה הישראלי הנוכחי צריך לשמש תמרור אזהרה לפטריוטים ברחבי העולם. פופוליזם אינו עוסק באהבה למדינה; זה ביטוי של שנאה כלפיה. באמצעות ערעור המוסדות של המדינה, מנהיגים פופוליסטים מאיימים לא רק על הדמוקרטיה הליברלית, אלא על המדינה עצמה. 

אנשים חייבים להימנע מהפיתוי לתמוך בהרס מדינתם. הרס של מוסדות פוליטיים גורם לעתים קרובות מדי לפשע, שחיתות, קיטוב חברתי וחוסר ביטחון אישי וכלכלי. ואז המציאות המצערת אך אולי בלתי נמנעת של המדינה הכושלת, עשויה להצדיק את הניסיון ליצור סדר באמצעות דיקטטורה כושלת. אנשים שמוצאים תקלות במערכות שלהם צריכים לשפר אותן מבפנים, לא להרוס אותן. מי שגרס "עולם הישן עד היסוד נחריבה" משמאל ומימין יצר כאוס וסבל. מי ששיפר את המדינה, צעד אחר צעד, בהסכמה רחבה על כללי המשחק, כנהוג בדמוקרטיה, הצליח הרבה יותר.