האם התפטרות מנכ"ל משרד החינוך היא צעד ממלכתי או אחראי?
קיים פער בלתי נתפס בין השימוש במושג "ממלכתיות" ובהיתלות בו לבין מערכת חינוך שעברה פוליטיזציה רבה במשך למעלה מעשור, אך עדיין מספרת לעצמה שהיא "ממלכתית". עזיבת מנכ"ל משרד החינוך אסף צלאל חודש לפני פתיחת הלימודים, כשמערכת החינוך נמצאת בשעתה הקשה ביותר, מעלה תהיות על מושגי הממלכתיות והאחריות ובעיקר מעידה על גלגול האחריות אל אנשי ונשות החינוך.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
בסופו של שבוע דרמטי במיוחד במציאות הישראלית הסוערת, הודיע מנכ"ל משרד החינוך אסף צלאל על התפטרותו מהתפקיד. במכתב לעובדי המשרד, כתב המנכ"ל כי הוא כותב בדמעות ומציין כי ״מעולם לא השתייכתי לצד זה או אחר ואיני בוחר צד גם היום. מערכת החינוך היא ממלכתית ויש לשמור עליה כזו. יש לקחת אותה כעת, לחשב מסלול מחדש וגם באמצעותה לפעול לאיחוי הקרעים".
העילה, על פי מכתבו, היא "לקיחת אחריות", שכן "הקרע אליו הגענו אינו מאפשר לי להמשיך ולממש את אחריותי כהלכה". מעבר לאסף צלאל, האדם הפרטי, התפקיד בו שימש ומהלך האירועים מזמינים לחשוב על המושג ממלכתיות ועל עיקרון לקיחת האחריות וגם במידה מסוימת על הקשר ביניהם.
השימוש במושג ממלכתיות בכלל ובהקשר למערכת החינוך בפרט, נפוץ מאוד. אך מהותו מערבבת בעת ובעונה אחת התייחסות למאפיינים ממלכתיים, למשל ערכים, ולהיבטים מבניים של מערכת החינוך כפי שנקבעו בחוק לימוד חובה (1949) וחוק חינוך ממלכתי (1953). במובן זה, המושג ממלכתיות משאיל עצמו כמעט לכל דבר שיש מי שרוצים לאפיינו כדבר רצוי המסמן הסכמה רחבה שהמדינה מחויבת אליו.
אם כך, למה הכוונה ש"מערכת החינוך היא ממלכתית"? שיש לשמור עליה ככזו מצד אחד, אבל מצד שני לחשב מסלול מחדש. במובן המבני, מערכת החינוך בישראל היא לא מערכת אחת. היא מורכבת ממערכות ותתי-מערכות. וחלקן, אינן ממלכתיות, אף בהגדרתן המשפטית , ואף פעם לא באמת היו. יותר מכך, הממשלה הנוכחית חתמה על הסכמים קואליציוניים המתממשים בהדרגה ומפרקים עוד יותר את שאריות המבנה הממלכתי שנדמה היה שעוד קיים במערכת החינוך., כמו למשל ביטול הדרישה ללימודי ליבה תמורת מימון מלא בחלק מהמוסדות החרדיים והגדלה משמעותית של פערי התקצוב בין מגזרי החינוך.
במובן הערכי, מטרות חוק חינוך ממלכתי משרטטות שורה של ערכים ובמרכזם מחויבות לרוח מגילת העצמאות לצד מטרות ייעודיות המשקפות מגוון אינטרסים וזהויות בחברה הישראלית. חינוך ממלכתי איכותי שיש בו בסיס ערכי משותף לכלל התלמידים במדינת ישראל והוא מוסכם ומופנם לאורך כל שנות הלימוד, יכול להיות חלק משמעותי בתהליך האיחוי עליו מדבר המנכ"ל היוצא. אלא שהחינוך בישראל , גם בהיבט זה, אינו כזה. אם כבר, אפשר לומר שאחד הגורמים המרכזיים למציאות המשוסעת והקשה שכולנו חיים בה הוא האופן שבו מערכת החינוך הישראלית, יצרה דורות של אזרחים שאינם מבינים מה זה אומר להיות אזרחים במדינה דמוקרטית רבת-תרבויות וזהויות. וגם, לא בטוח שיודעים מהי ממלכתיות. קיים פער בלתי נתפס בין השימוש במושג ממלכתיות ובהיתלות בו לבין מערכת חינוך שעברה פוליטיזציה רבה במשך למעלה מעשור אך עדין מספרת לעצמה שהיא "ממלכתית".
ומה בנוגע ללקיחת האחריות? על פי דבריו של המנכ"ל, הוא הבין שאינו יכול לממש את תפקידו כפי שהיה רוצה ולכן הוא לא נאחז בתפקיד, "לוקח אחריות" ומתפטר. לצערנו אנו לא רגילים לראות במחוזותינו בעל תפקיד בכיר המזהה כי הוא לא יכול לעשות את אשר תפקידו דורש והוא מפנה אותו. אלא שזה קורה כשמערכת החינוך נמצאת בשעתה הקשה ביותר. ואת האחריות מעביר המנכ"ל אל אנשי ונשות החינוך, חודש לפני פתיחת הלימודים. עזיבה של פקידי ציבור בכירים בעת הזו, היא חלק מהבעיה. לא רק במשרד החינוך. המנכ"ל כתב לאנשי החינוך כי הוא "גאה בהם ומעריץ את עשייתם": "המשיכו בתפקידכם המקצועי וממשו את אחריותכם הגדולה", כתב. אלא שלמורים ולמורות, אין את התנאים המינימליים כדי לממש את אחריותם הגדולה במערכת "הממלכתית והערכית". במציאות הנוכחית, הדרישה לממלכתיות ואחריות ממערכת חבוטה ובעיקר מאנשי ונשות החינוך שפועלים זה שנים בתנאים של דיכוי, הדרה ואלימות, מהווה משל למצב החברה הישראלית כולה, וגם למושג ממלכתיות.
אז הנה הצעה לשימוש אחר במושגי הממלכתיות והאחריות: אנשי ונשות החינוך שבעו ממילים גדולות ומהצהרות תמיכה ללא כיסוי. המעשה האחראי שהממשלה צריכה לעשות הוא להפסיק לדבר על ממלכתיות ואחריות ולאפשר לאנשי ונשות המקצוע להוביל ולעצב את החינוך הישראלי בשעתו הקשה. החברה הישראלית צריכה להבין שממלכתיות משמעה גם ביסוס תשתית (שאינה קיימת היום) ערכית ישראלית משותפת לכלל התלמידים, אזרחי העתיד. עתיד טוב יותר לחברה הישראלית חייב להתחיל בזה.