גם אם החקיקה תיעצר, חובה לבזר את סמכויות השלטון בישראל

ריבוי של "נקודות וטו" כגון ממשל אזורי נבחר, בית נוסף בפרלמנט ומתן סמכות וטו לנשיא יוכל לסייע בבלימה או בשינוי של חוקים בעייתיים. מחקרים אמפיריים כבר הצביעו על האפקטיביות של מצב כזה במאבק נגד "נסיגה דמוקרטית" ומשטרים פופוליסטיים.

Photo by Avshalom Shoshoni/Flash90

אחת הטענות העיקריות נגד פגיעה במעמד בית המשפט היא שבישראל, הממשלה נהנית מעוצמה מופרזת – ובג"ץ הוא השחקן היחיד כמעט שמסוגל לאזן ולבלום אותה.

זוהי טענה נכונה: שורה ארוכה של מנגנונים להגבלת השלטון הנפוצים במדינות דמוקרטיות אינם קיימים בישראל (כפי שהראה למשל פרופ' עמיחי כהן). ללא בג"ץ, הממשלה תוכל לעשות ככל העולה על רוחה, לרבות פגיעה בזכויות אדם ואזרח. זו סיבה מספיק טובה להתנגד לתיקונים שמוצעים בהליך בחירת השופטים, לפסקת ההתגברות ולביטול עילת הסבירות.

אבל זה לא מספיק. בהנחה שיוזמות אלו אכן ייעצרו, חובה לקחת את הטענה הזו צעד אחד קדימה ולבזר את סמכויות השלטון בישראל, באמצעות מנגנונים המקובלים בדמוקרטיות אחרות: החל ממעבר לשיטת בחירות יותר אזורית ויותר אישית, שיוצרת גם בקרב נציגי מפלגת השלטון מגוון אינטרסים; דרך הענקת סמכויות נוספות לנשיא המדינה, למשל לעכב חקיקה; ועד חיזוק משמעותי של הרשויות המקומיות ואף מעבר לממשל פדרלי.

כיום, כאמור, בג"ץ הוא נקודת הווטו היחידה שיכולה לבלום חקיקה בעייתית. כל המנגנונים האלה יספקו נקודות וטו נוספות. נחשוב דווקא על חוק שאינו חלק מההפיכה המשטרית: החוק שמפקיע כספי פנסיה ממהגרי עבודה שלא עזבו את ישראל בזמן. אפשר להסכים עם החוק או לא, אבל קשה לחלוק על כך שהוא פוגע פגיעה קשה בזכות הקניין של אוכלוסייה מוחלשת מאוד. ואכן, בג"ץ קבע לאחרונה שהחוק אינו מידתי, ולכן על הכנסת לתקן אותו. אבל אם אם לנשיא המדינה הייתה סמכות לעכב חקיקה או להטיל עליה וטו, אולי הוא היה משתמש בסמכותו ביחס לחוק הזה. אותו דבר לגבי בית מחוקקים עליון שחייב לאשר חקיקה. אם היו בישראל יחידות תת-לאומיות בעלות עוצמה (ממשל אזורי נבחר או רשויות מקומיות חזקות יותר) – ייתכן שחלק ניכר מכללי המיסוי היו נקבעים על ידי היחידות האלה, באופן שהיה מגביל את השפעת השלטון המרכזי בתחום זה. סביר, למשל, שתל אביב הייתה מאמצת מדיניות מיסוי פרוגרסיבית יותר גם ביחס למהגרי עבודה. ייתכן אפילו שבחירות אזוריות ואישיות היו משפיעות על האינטרסים של חלק מחברי הכנסת של הליכוד ומפלגות נוספות – למשל אלה שנבחרים באזורים ליברליים יותר – והם היו לוחצים על מפלגתם למתן את החוק.

היתרון של ריבוי נקודות וטו ברור אפוא: סיכויים גבוהים יותר לבלימה, עיכוב או שינוי של חוקים בעייתיים.

למעשה, במצב כזה סביר שבג"ץ יידרש מלכתחילה לדון ולהתערב בפחות חוקים והחלטות ממשלה – משום שחוקים בעייתיים רבים ייעצרו או ישתנו באופן משמעותי עוד לפני שיגיעו לפתחו. מעבר להקלת העומס על שופטי בית המשפט העליון, יש כאן גם פוטנציאל לצמצום הביקורת הציבורית-פוליטית כלפי האקטיביזם השיפוטי, לכאורה, של בג"ץ: הביקורת הזו הרי תתפזר בין נקודות הווטו השונות שיתווספו. כך, במקום לבקר את בג"ץ על התערבותו בעניין שלילת הפנסיה ממהגרי עבודה – ייתכן שהביקורת של תומכי החוק הייתה מופנית כלפי חברי כנסת מהקואליציה שהתנגדו לחוק, הבית העליון או הנשיא שהטילו עליו וטו, או היחידות התת-לאומיות שלא משתפות עמו פעולה.

במבט רחב יותר, מחקרים אמפיריים מלמדים שריבוי נקודות וטו מסייע במאבק נגד "נסיגה דמוקרטית" ונגד משטרים פופוליסטיים. זה כמעט מובן מאליו: כשהפופוליסט רוצה לשנות חוקים כדי להשתלט על מוסדות, לפגוע בזכויות מיעוטים או להגביל את האופוזיציה – ריבוי נקודות וטו יקשה עליו לעשות זאת. הוא יצטרך לעבוד יותר קשה וייתקל ביותר התנגדויות.

אבל יש כאן עניין נוסף. כשהליברלים בישראל משליכים את כל יהבם על בג"ץ הם לוקחים סיכון משמעותי. בג"ץ, כמו כל מוסד אחר, יכול להשתנות – ובהקשר זה, לאמץ ערכים שאינם ליברליים (בניגוד לשינוי כמו הגברת הייצוגיות, שהוא כמובן חיובי). הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן בית המשפט העליון האמריקאי, שב-1973 (רו נגד וויד) אישר עקרונית את זכותן של נשים לבצע הפלה מלאכותית, וב-2022 ביטל את הפסיקה. המזל של האמריקאים הוא שהם חיים תחת ממשל פדרלי, כך שבמדינות רבות הפלה היא זכות חוקית או חוקתית מוגנת. בישראל, אם "ייפול המבצר", ובית המשפט יאשר חקיקה הפוגעת בזכויות יסוד, לא יהיו לנו גורמים אחרים שיגנו עלינו. ולכן, חובה להוסיף נקודות וטו כאלה – חובה לבזר.