השלכות החובה לנהוג בסבירות יקרינו על המערכת כולה
אם תבוטל עילת הסבירות, השירות הציבורי יוצף במינויים שבינם ובין כישורים מקצועיים מיטביים עלול להיות מרחק רב ומקבלי ההחלטות יוכלו לקדם מהלכים לא סבירים תוך התעלמות מנתונים שונים. האם ישראל תהיה דומה לנורווגיה או לטורקיה? ימים יגידו.
Photo by Amit Shabi/POOL, Flash90
"עילת הסבירות" הצליחה לבלבל רבים מאתנו. אם היא כל כך שולית ולא משפיעה על חיי היומיום – מדוע מובילי תכנית ההפיכה מתעקשים עליה, ומדוע הפכה לסמל, אחרי שעד עכשיו נחשבה לסעיף זניח מתחתית רפורמת לוין?
האמת, כרגיל, מורכבת. החובה לחשוב ולנהוג בצורה סבירה בעת הליכי קבלת החלטות לא כתובה בשום חוק. גם לא צריך לכתוב אותה. מובן מאליו שכאשר אתה שר או מנכ"ל או כל ראש רשות מנהלית אחרת, ובידיך נמצאים משאבים אדירים השייכים לכולנו, עליך לנהוג בהם באופן סביר והגון.
עד היום, השרים ידעו שכך בית המשפט יבחן את החלטותיהם, אם אלו יגיעו לפתחו, ולפי הליך זה התכווננה המערכת כולה: היועצים המשפטיים, החשבים, ראשי האגפים והשרים עצמם.
ההשלכות של ביטול החובה לנהוג בסבירות יקרינו על המערכת כולה. המבצר הראשון שייפול יהיה השירות הציבורי. בכל שנה מבצעים השרים מאות מינויים ודרך המלך לבחינת טיב המינויים הללו, בהנחה שנעשו באופן חוקי ובהליך תקין, היא באמצעות עילת הסבירות. אם שרה תחליט לבחור מתוך כמה מועמדים שעברו ועדת איתור דווקא את המועמד חסר הניסיון, היועץ המשפטי יבקש ממנה הסברים להעדפה הזאת, משום שהוא יודע שייתכן שיצטרך להגן על המינוי הזה בעתיד. אם היא תדע להסביר ולנמק – לא תהיה שום בעיה. אבל ללא עילת סבירות, לא יהיה עליה להסביר דבר, והיועץ כבר לא ישאל; ואם ישאל – לא ייענה.
התוצאה תהיה שהשירות הציבורי יוצף במינויים שבינם ובין כישורים מקצועיים מיטביים עלול להיות מרחק רב. מחקרים רבים כבר הוכיחו – ככל שהמינויים בשירות הציבורי פוליטיים יותר, כך האפקטיביות של השירות הציבורי פוחתת.
המבצר השני שייפול קשור לעולם המכרזים, ההקצאות וההטבות. כך, שיקול דעת רחב ועמום של מקבלי ההחלטות יוכל לקדם החלטות לא סבירות באופן קיצוני, המתעלמות מנתונים משמעותיים או נותנות לחלק מהם משקל לא סביר, בין היתר בשל שיקולים זרים הסמויים מן העין. כך למשל, מחיקה כללית של שיקולי ההגנה על הסביבה מהסדרה רגולטורית, או גריעת שטחים מרשות מקומית אחת והעברתם לאחרת ללא שקילה של מכלול השיקולים הנוגעים לעניין.
ניתן להמחיש זאת גם באמצעות אזורי העדיפות הלאומית, שבמסגרתם הממשלה מתעדפת אזורים בהתאם למדיניותה ומיטיבה עם תושביהם. החוק קובע כי על הממשלה להגדיר את אזורי העדיפות הלאומית על בסיס שיקולים ונתונים שעליה לפרסם ולהחליט על מתן הטבות לאזורים אלו, באופן שניתן יהיה לבקר.
האם יהיה סביר לעשות שימוש בשיקולים סתמיים ובנתונים חלקיים רק כדי להצדיק סיווג רצוי משיקולים סמויים: למשל, שרק בני מגזר או לאום מסוים יקבלו הטבות בנושאים כמו בריאות או חינוך; או לשרטט גבולות לאזורים כך שיימנעו הטבות מתושבים מסוימים? נשמע לכם הזוי ולא מציאותי? זה כבר קרה בעבר, כאשר ממשלות ישראל שרטטו אזורי עדיפות באופן שהפלה תושבים ערבים. נדרשת אפשרות לביקורת על סבירות השיקולים והנתונים המבססים החלטות על עדיפות לאומית גם כשהן נעשות על פי החוק החדש, כדי למנוע אפשרות של פגיעה במגזרים מסוימים ושלילת הטבות ומשאבים לגיטימיים מהם.
אנחנו נמצאים כרגע בצומת דרכים שיקבע אם בעוד עשור נהיה דומים יותר לנורווגיה או למקסיקו וטורקיה. אם הליך החקיקה יימשך – התשובה ברורה.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"