לוין לא מכנס את הוועדה לבחירת שופטים - והציבור משלם את המחיר
מספר התיקים האזרחיים לתושב בישראל כפול מהממוצע באירופה, בעוד שמספר השופטים המקצועיים לתושב הוא שליש מהממוצע באירופה. שר המשפטים מועל בתפקידו בכך שאינו מכנס את הוועדה ולמעשה לוקח את הציבור הנזקק לבתי המשפט ואת השופטים כבני ערובה.
בשבוע שעבר בחרה הכנסת את ח"כ יצחק קרויזר לנציגה השני לוועדה לבחירת שופטים, הפעם מטעם הקואליציה, בצד ח"כ קארין אלהרר שנבחרה כבר לפני כחודש לנציגה מטעם האופוזיציה. האם עתה תתכנס הוועדה לבחירת שופטים? הרי תפקידה של הוועדה הוא לבחור שופטים שימלאו תקנים שהתפנו, לאחר חודשים רבים שבהם לא התכנסה הוועדה. ובכן, מתברר שכנראה הוועדה לא תכונס. לפי מספר פרסומים, שר המשפטים יריב לוין, שהוא יו"ר הוועדה, החליט לא לכנס את הוועדה עד שהכנסת תשנה את הרכבה. המשמעות היא שמבחינת שר המשפטים אפשר לא לכנס את הוועדה חודשים רבים. ומה יהיה על התקנים שהתפנו בבתי משפט השלום והמחוזי? כנראה שמבחינת השר אין בעיה. שיחכו.
בזמן שהשר מתמרק בעקרונותיו, הציבור משלם את המחיר. הנה דוגמה מהשבועות האחרונים: כתב אישום הוגש נגד אדם בבית משפט השלום בבאר שבע, המייחס לו עבירות סמים. הוא נעצר עד תום ההליך המשפטי נגדו ולפיכך ביקש שמשפטו ייקבע מוקדם ככל האפשר. בסוף מאי קבע בית משפט השלום את הדיונים בעניינו לחודשים אוקטובר-נובמבר, שהיו הדיונים המוקדמים ביותר האפשריים, בשל היומן העמוס של בית המשפט. כל הזמן הזה, האיש יישאר במעצר. הנאשם עתר לבג"ץ נגד הדחייה הזו בתחילת הדיונים בעניינו, אך עתירתו נדחתה על הסף, משום שמדובר בעניין המצוי בסמכות בית משפט השלום ובג"ץ אינו מתערב בכך. עם זאת, השופט עמית מצא מקום להזכיר את העומס הרב המוטל על בתי המשפט בישראל, עם מספר תיקים אזרחיים לתושב שהוא כפול מהממוצע באירופה, בעוד שמספר השופטים המקצועיים לתושב הוא שליש מהממוצע באירופה.
אבל מה לשר המשפטים ולכל זה? מבחינת השר, זו לא הבעיה שלו, אלא בעיה של הציבור והשופטים. כפי שהסבירו שופטי בג"ץ ביחס לתיק האמור, גם אם העומס רב, בית משפט השלום צריך לנהל את התיקים ביעילות, ועליו מוטלת האחריות למצוא פתרון – גם במקרה של הנאשם הזה.
השר מנצל את המצב, מסיר מעליו את האחריות ומתחבא מאחורי כס השופטים. אבל האמת היא שהאחריות היא גם על שר המשפטים. בדיוק בשל כך נקבע בחוק ששר המשפטים יעמוד בראשות הוועדה לבחירת שופטים. מאז ראשית ימי המדינה ועד היום שר המשפטים אחראי על ענייני מנהל רבים בבתי המשפט, ולפי החוק, הוא גם מי שמוסמך לקבוע את מספר השופטים בבתי משפט השלום והמחוזי. החוק גם קובע כי "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט, יודיע על כך ברשומות ויכנס את הוועדה" לבחירת שופטים.
החוק ברור. על השר לכנס את הוועדה כשתקני שיפוט מתפנים. כשהוא מסיר מעליו את האחריות לכך, הוא מועל בתפקידו. ברור שהוא עושה זאת כדי להגביר את הלחץ על הרשות השופטת. בעשותו כן, הוא משתמש בציבור הנזקק לבתי המשפט, בשופטים וביתר עובדי בתי המשפט כבני ערובה במערכה המקיאווליסטית שלו.
זוהי התנהלות בלתי מתקבלת על הדעת – ובלתי סבירה. ואולי בגלל זה הוא רוצה לבטל את הסמכות של בג"ץ לבקר אותו בגין אי-סבירות המהלך הזה. ב"ריכוך" שכביכול הוצע בביטול של עילת הסבירות כלפי הממשלה ושריה, נכתב במפורש שבג"ץ לא יוכל להתערב במקרה של "הימנעות מהפעלת סמכות". כאן מתגלה המהלך הממשלתי לביטול עילת הסבירות במלוא נכלוליותו: כל מה שהממשלה הזו רוצה הוא להחזיק בסמכות ולקבל החלטות שלטוניות משיקולים נלוזים, או לא להפעיל את הסמכות כלל, אם זה לא מתאים. זה לא רק חוסר סבירות – זה גם חוסר אחריות.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet