הגיע הזמן להשקיע משאבים בצעירים הערבים, למען כלל החברה הישראלית
לאור מבנה שוק העבודה בישראל ושיקולי עלות-תועלת, אחוז גדול מהצעירים הערבים בוחרים להישאר מחוץ לשוק העבודה. דוח מבקר המדינה האחרון אף דיווח על "מתאם חיובי בין חוסר מעש לבין רמת פשיעה". יש להיאבק לשינויי מדיניות והקצאת משאבים, כך שכל צעיר וצעירה יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם.
Photo by Jamal Awad/Flash90
לצעירים ערבים רבים לא משתלם היום לצאת לעבוד. איך זה קרה ואיך ניתן לתקן את זה?
קבוצת הצעירים בכל חברה הם פני העתיד של אותה חברה וכך גם בחברה הערבית בישראל. הם מתמודדים עם מכלול מורכב של מאבקים יומיומיים, בכל התחומים, בניסיון לייצר עתיד טוב לעצמם, לקהילה שלהם ולכלל החברה.
הם בוגריה של מערכת החינוך הערבית, הסובלת מלא מעט פגמים וחוסרים כי היא מתוקצבת באופן לא שוויוני ביחס למערכת החינוך הממלכתית העברית והממלכתית-דתית. פגם אחר נובע מניהול כושל ברמת השלטון המקומי ומאי יכולתן של הרשויות המקומיות הערביות, המדורגות באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, לממן פעילויות חינוך נוספות, כפי שרשויות מבוססות מרשות לעצמן. פגם נוסף קשור לאיכות ההוראה בחינוך הערבי ולשיטות הוראה מיושנות.
המעבר של הצעירים הערבים מבית הספר התיכון אל הבגרות הצעירה (גילאי 24-18) מציב אותם מול אתגרים מורכבים. אין מסלול מובנה, מערכתי, כמו שיש עבור רוב הצעירים היהודים (השתלבות בצבא, שירות לאומי/אזרחי או למידה בישיבות תורניות). עם זאת, יש הסכמה רחבה בחברה הערבית על כך שאפיק ההשקעה המרכזי שנשאר על מנת להצליח בחיים ולהשתלב בחברה המקומית הינו רכישת השכלה ומקצוע.
אך רבים מהצעירים לא מצליחים. בשנת 2021, אחוז הצעירים הערבים שלמדו עד 10 שנות לימוד עמד על 6.2%, לעומת 1.5% בקרב היהודים בני אותו גיל. הצעירים הערבים שכן מצליחים לעבור את מחסום הבגרות האיכותית (42.7%, לעומת 56.2% בחינוך העברי) ומחסום ציון הפסיכומטרי (בשנת 2021 היה ממוצע ציון פסיכומטרי לנבחנים בערבית 495, לעומת 579 לנבחנים בעברית), לא מצליחים לעבור את מחסום השפה העברית, היות שמערכת החינוך לא הכשירה אותם כראוי ורמת השליטה שלהם בשפה נמוכה.
רבים מהצעירים הערבים שלא מצליחים להמשיך בלימודים, מנסים להשתלב בשוק העבודה (כ-35%, לעומת כ-67% בקרב הצעירים היהודים באותם גילים), ובדרך כלל יעבדו בעבודות מזדמנות, לא מתגמלות, הכרוכות בעבודה פיזית או מכירות ובשכר הנמוך משכר המינימום. בשנת 2021 עסקו 35.9% מן הצעירים הערבים במשלחי יד ניהוליים, אקדמיים, חופשיים וטכניים (לעומת 57.2% מהיהודים) 29.5% היו פועלים מקצועיים (לעומת 8.4% מהיהודים), 22.1% עסקו בפקידות, מכירות ושירותים (לעומת 26.6% מהיהודים) ו-7.1% היו פועלים בלתי מקצועיים (לעומת 2.7% מיהודים).
בעקבות האפשרויות המוגבלות של הצעירים הערבים, רובם בסכנה גדולה ליפול אל "מלכודת העוני", שממנה יהיה להם קשה לצאת בהמשך. לכן, ולאור מבנה שוק העבודה בחברה הישראלית ושיקולי עלות-תועלת רציונליים של אותם צעירים, אחוז גדול מהצעירים הערבים בוחרים להישאר מחוץ לשוק העבודה. זה פשוט לא "שווה" להם. אחוז חסרי המעש בקרב הצעירים הערבים בשנת 2021 היה גבוה פי שלושה מאשר בקרב צעירים יהודים. דוח מבקר המדינה האחרון, שיצא לפני מספר ימים, מדווח על "מתאם חיובי בין חוסר מעש לבין רמת פשיעה".
הצעירים הערבים בכלל, אך במיוחד קבוצה זו של הצעירים הערבים חסרי המעש, מהווים אתגר גדול הדורש התייחסות מיוחדת של כל הרשויות ומשרדי הממשלה. לטיפול במצבם של הצעירים הללו יש השפעה גדולה גם על הקונפליקט היהודי-ערבי, אי-השוויון בחברה, מבנה שוק העבודה והתפשטות האלימות והפשיעה במדינה. חברה החפצה בעתיד טוב לה ולצעיריה, נדרשת להתמודד ולתת מענים לצעירים אלו - והכוונה כאן היא לכלל החברה הישראלית, ולא רק הערבית. כי כולם ירוויחו.
התפשטות הפשיעה, האלימות והנשק הבלתי חוקי לא משפיעה רק על החברה הערבית, אלא פוגעת גם באיכות החיים וברמת הביטחון האישי של היהודים. נוסף על כך, צמצום תופעת חוסר המעש בקרב צעירים, משמעותה לשאוף לשילוב מיטבי של צעירים אלה בלימודים ובשוק העבודה, מה שישפיע על העלאת הפריון בעבודה. דוח מבקר המדינה מציין ש"אומדן הנזק הפוטנציאלי מתופעת הצעירים הערבים חסרי המעש, על פי חישוב מבקר המדינה, הוא כמיליארד שקלים בשנה" (!).
במקביל, צריך להמשיך ולנהל מאבקים אזרחיים לשינויי מדיניות והקצאת משאבים לתוכניות עבודה מקיפות שיאפשרו מימוש הפוטנציאל הקיים בכל צעיר וצעירה בחברה. מאבקים אלה יכולים להשפיע על כיווני מדיניות שיובילו ליותר השקעת משאבים ביצירת מסגרות תומכות בצעירים ערבים, מעבדות ללימוד עברית (ואנגלית) בכל בית ספר, וביצוע התאמות בתוכניות הלימודים והכשרת הצוותים החינוכיים. בנוסף, יש לתמרץ מעסיקים יהודים לקלוט צעירים ערבים בליווי תהליכי הכשרה מותאמים.
זה לא רק למענם ולמען הקהילות שלהם – אלא למען כלל החברה הישראלית.
המאמר פורסם לראשונה ב"גלובס"