אחרי 75 שנות עצמאות, חובה לשוב אל ערכי היסוד שביטאו הנביאים
דווקא חוק היסוד האוניברסלי והיהודי ביותר שלנו, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שמבטא את ערכי החירות, הצדק והשלום ונשען על ההכרה שכל בני האדם נבראו בצלם, הפך לסלע מחלוקת. בפרט עכשיו חייבים שומרי הסף להגן על הערכים הללו.
Photo by Avshalom Sassoni, Yonatan Sindel/Flash90
הארץ בוערת וסוערת. בשעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור כיצד ואיך נחגוג את יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל. האם נציין אותו יחד תוך אמונה בצדקת דרכנו ויעודנו המשותף, כיאה למדינה שידעה מלחמות ומאבקים ועמדה בכל אלה בכבוד ובגבורה תוך שמירה על צלמה ודמותה הייחודית, או אולי ניאלץ לציין אותו תוך מאבק מתמשך ברחובות כשמעלינו מרחף ענן שחור המטיל צל על הדמוקרטיה שעליה עמלנו כל כך?
ברגעים אלה, כך אני מאמין, עלינו לשוב, לקרוא ולעסוק בהכרזת העצמאות. להתפעל מגודל השעה והרגע של האבות המייסדים שתוך כדי מלחמת קיום ממש, כשלא ברור אם היישוב הקטן מסוגל לשרוד את מלחמת העצמאות, הם מנסחים מגילה המצליחה לשמש עבורנו חזון והשראה גם עשרות שנים אחרי כתיבתה.
"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" - מילים אלו הן מהמצוטטות ביותר מתוך מגילת העצמאות, ומוזכרות לא אחת בדיונים סוערים בכנסת, בפאנלים בתקשורת או בהפגנות. יש לכך סיבה טובה: המשפט הקצר הזה מזקק, במידה רבה, את המאווים, השאיפות, וערכי הליבה של מדינת ישראל – היהודית והדמוקרטית, האוניברסלית והפרטיקולריסטית. הרישא של המשפט (יסודות החירות, הצדק והשלום) עולה בקנה אחד עם העקרונות האוניברסליים להם חויבה המדינה היהודית בהחלטה 181 של האו"ם (כ"ט בנובמבר) ואילו הסיפא של המשפט, יוצרת את הזיקה הייחודית של ערכים אלה למורשת ישראל.
בעיני, נביאי ישראל מייצגים את מה שאנו מכנים היום "שומרי הסף". כל הגורמים אשר אמונים על שמירת הליבה הערכית, המוסרית והחוקית של מדינת ישראל, אלה שעומדים בפרץ כדי למנוע פגיעה בצלמה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בהיסטוריה התנ"כית הנביאים לרוב לא היו אהודים, בעיקר לא על המנהיגים, אבל גם לא על העם. הם היו מתריעים בשער, חושפים שחיתויות, ומוכיחים את העם ומנהיגיו על התנהגותם. זכורים במיוחד נתן הנביא המוכיח את דוד השולח את אוריה למותו במשל "כבשת הרש" – נאום התוכחה החריף שלו. ורבים יודעים לצטט את דברי אליהו לאחאב מלך ישראל שהרג בערמה את נבות מתוך רצון לרשת את הכרם שלו –"הרצחת וגם ירשת?".
הערכים האוניברסליים שעליהם מושתתת מדינת ישראל מהדהדים את האמור במשפט הפותח של הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם "הואיל והכרה בכבוד הטבעי לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החירות, הצדק והשלום בעולם". משולש ערכים זה של חירות, צדק ושלום מסמל את שלושת מעגלי הקיום של האדם: החירות של האדם לחיות את חייו לפי דרכו ואמונתו, החירות של האדם מכפייה ומשרירות ליבו של השלטון, החירות של האדם לבטא את עמדותיו ודעותיו ללא מורא. באופן פרדוקסלי דווקא חוק היסוד האוניברסלי והיהודי ביותר שנחקק בישראל עד היום חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנשען על ההכרה בכך שכל בני האדם נבראו בצלם, דווקא הוא, במקום לשמש מצע משותף לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, כאמור בהכרזת העצמאות, הפך לסלע מחלוקת. הסעיף הראשון של החוק קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". הביטוי "בן חורין" המוזכר בסעיף זה, מייבא לתוך החוק את הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, כעם שהיה נתון לשלטון זר, ויצא מעבדות לחירות, כאמור בהגדה של פסח.
הצדק הוא הערך שמגלם את היחסים שבין אדם לאדם ובין המדינה לאדם. כפי שניסח זאת הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס, צדק קשור קשר הדוק לתחושת ההוגנות של האדם (Justice as Fairness). בתרבות הפוליטית והאזרחית בישראל יש לא פעם בלבול בין "להיות צודק" לבין "לנהוג בצדק", להיות הוגן. לא פעם בשיח הפוליטי והחברתי מי שרואה עצמו צודק שוכח לנהוג בהגינות, סבלנות, אמפתיה וחמלה כלפי מי שלדעתו אינו צודק. צדק ביחסים שבין המדינה והאזרח מגולם יותר מכל בפעולתה של מערכת המשפט.
לכן אי אפשר שלא לתהות כיצד קרה שדווקא מערכת המשפט הפכה עבור חלקים מסוימים בציבור ובקרב הפוליטיקאים, ל"אויבת העם"? בית המשפט אמון על הבטחת הצדק לאזרח, על יחס שווה והוגן לכל אזרח, על חלוקה צודקת של המשאבים, על העדר הפליה, שמהווה פגיעה אנושה בתחושת ההוגנות ומשפילה את כבודו של אדם. האם מי שמבקש לפגוע בעצמאותו של בית המשפט אינו מבקש אלא לפגוע בעיקרון הצדק? אין זאת אלא שאנו רואים שוב את הגלגול של שנאת נביאי ישראל. שכן החובה לנהוג בצדק מעוגנת ביסודותיה של המסורת היהודית. מערכת המשפט מתנהלת לאורו של הציווי בספר דברים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁוחַד, כִּי הַשֹּׁוחַד יְעַווֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". בהיותה אמונה על השלטת עקרונות הצדק אין פלא שיש מי שמבקש לנקב את גלגליה של מערכת הצדק, שאינה נרתעת מכוח ושררה ואין עליה מרות פרט למרותו של החוק.
ערך השלום שעליו מושתתת מדינת ישראל מראשיתה התפוגג בעשורים האחרונים מהשיח הציבורי והפוליטי בישראל. אי אפשר שלא לתהות האם ההידלדלות של המאמצים להגיע להסכם שלום עם אויבנו אינה משתקפת גם בהעדר יכולת להשכין שלום בתוך הציבור הישראלי. ראינו בעת האחרונה עד כמה עמוק השבר הפנימי בחברה הישראלית. לפני שנתיים היו אלה מהומות שהותירו צלקת בלב הערים המעורבות וברקמת היחסים בין הערבים אזרחי ישראל והאזרחים היהודיים, והשנה, במחאה כנגד המהפכה המשטרית/בעד "הרפורמה המשפטית" ראינו קיטוב הולך ומקצין, שספק אם ניתן יהיה לאחות. עם זאת, מדינת ישראל ידעה משברים חמורים, ויכלה להם. ולכן יש לקוות שמהשבר הזה יצמח חזון חדש של שלום בתוכנו ובחלוף הזמן גם בינינו לבין שכנינו.
בימים אלה מתנהלת מערכה כבדה על ערכים אלו. הוויכוח הוא מורכב וקשה אבל העקרונות חייבים להיות ברורים לכולנו. בשנת ה -75 עלינו לוודא כי מדינת ישראל ממשיכה לצעוד בנתיב החירות, הצדק והשלום וכי הנביאים המודרניים, שומרי הסף, ימשיכו להיות נאמנים לשמירה על עקרונות וערכים אלה ללא מורא.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet