ה"רפורמה" תחזק את נבחרי הציבור? שנו קודם את שיטת הבחירות
אם יוזמות החקיקה אכן מיועדות להגביר את השפעת הציבור על עיצוב המדיניות, יש לתקן את שיטת הבחירות כך שתכלול מרכיבים אישיים ואזורים שיגבירו את האחריותיות וההיענות של הנבחרים לציבור. כל עוד השיטה לא תשתנה, העברת הכוח לקואליציה לא תשרת אותו אלא רק תגביר את החשדנות כלפי מניעיה.
Photo by Olivier Fitoussi/Flash90
אחת הטענות העיקריות העומדות בבסיס ההצעות של תומכי ההפיכה/"רפורמה" משטרית היא שהשינויים המוצעים יחזקו את נבחרי הציבור, ולכן את הציבור עצמו, מול פקידים לא נבחרים כמו שופטים, יועמ"שים ועובדי השירות הציבורי. יש בטענה הזו כמה כשלים, כמו זיהוי "נבחרי הציבור" רק או בעיקר עם הקואליציה, או העובדה שכבר כיום הקואליציה והממשלה נהנות מכוח כמעט בלתי מוגבל. אבל כאן נבקש להאיר כשל נוסף, הנוגע לקשר בין נבחרי הציבור לבין הציבור עצמו.
בשיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל, חברי הכנסת הם נציגי הציבור. אין על כך מחלוקת. אבל צריך גם לומר שבפועל, הקשר בין הציבור לנבחריו הוא מצומצם מאוד. היכולת של הציבור להשפיע על זהות חברי הכנסת ולתגמל ולהעניש אותם על פעולותיהם, וכן המחויבות של חברי הכנסת לממש את הבטחותיהם ואת ציפיות הבוחרים מהם – נמוכות מאוד במבט השוואתי. במונחים מקצועיים אפשר לומר שההיענות והאחריותיות בפוליטיקה הישראלית לוקות מאוד בחסר.
הסיבה העיקרית לכך היא שיטת הבחירות לכנסת הנהוגה בישראל. שיטות בחירה לפרלמנטים כוללות שני מנגנונים לעידוד אחריותיות והיענות – מרכיב אישי ומרכיב אזורי. שני המרכיבים האלה לא קיימים בשיטת הבחירות בישראל. אין בישראל מרכיב אזורי כי כל המדינה היא אזור בחירה אחד גדול, שבו נבחרים כל 120 חברי הכנסת. אין בישראל גם מרכיב אישי, כי אנחנו מצביעים אך ורק לרשימות מועמדים, ללא כל יכולת השפעה ביום הבחירות על זהות המועמדים ודירוגם. אנחנו אפילו לא רואים את שמות המועמדים על פתק ההצבעה (מלבד, לעתים, המועמד הראשון). נכון שחלק מהמפלגות מקיימות פריימריז, אבל חלק ניכר מהן לא עושות זאת, וגם במפלגות שיש בהן פריימריז רק שיעור קטן מכלל בוחרי הרשימה משתתף בהן.
יש מגוון רחב של שיטות בחירה אזוריות ואישיות. בחירות אזוריות יכולות להיערך באזורי בחירה חד-נציגיים (כמו בארה"ב ובבריטניה), שבהם נבחר נציג אחד לפרלמנט מכל אזור, או בכמה אזורי בחירה רב-נציגיים גדולים יותר (כמו ברוב מדינות מערב אירופה). בדומה, הבחירות יכולות להיות אישיות לגמרי, ללא רשימות מועמדים, אבל יכולות גם להיערך בשיטות "פתוחות" שונות – שיטות שבהן הבוחרים מצביעים לרשימה אחת מסוימת לפי בחירתם, אבל בתוך אותה רשימה הם יכולים/חייבים לסמן ביום הבחירות מועמד אחד או יותר שהם תומכים בהם באופן ספציפי. בשיטות כאלה, מספר הקולות האישיים שהמועמד קיבל משפיע על מיקומו ברשימה. לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, אבל כולן מאפשרות לבוחרים השפעה גדולה יותר על זהותם הספציפית של הנבחרים, ואת היכולת לתגמל או להעניש נבחרים ספציפיים על פעילותם. בשל כך, הן גם יוצרות בקרב הנבחרים אינטרס מובהק לשרת את הציבור (ובמקרה של בחירות אזוריות גם לשרת אזור גיאוגרפי ספציפי – מה שתורם במיוחד לפריפריה, שבדרך כלל סובלת מתת-ייצוג בפוליטיקה).
בהקשר זה, שיטת הבחירות בישראל קיצונית במיוחד. ברוב הדמוקרטיות יש הן מרכיב אזורי והן מרכיב אישי בשיטת הבחירות. בדמוקרטיות הבודדות שאין בהן מרכיב אישי (כמו ספרד, פורטוגל וקוסטה ריקה) – יש מרכיב אזורי. בדמוקרטיות הבודדות שבהן אין מרכיב אזורי (כמו הולנד וסלובקיה) – יש מרכיב אישי. למעשה, מתוך 35 מדינות שאפשר להגדירן כ"דמוקרטיות מפותחות" (חברות ב-OECD ומוגדרות כדמוקרטיות על פי מדדים בינ"ל מקובלים) – ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שאין בה לא מרכיב אישי ולא מרכיב אזורי.
התוצאה היא שיטת בחירות שמתאפיינת בהיענות ואחריותיות מצומצמות מאוד. הפתרון הרצוי הוא כמובן הכנסת מרכיב אישי ו/או אזורי לשיטת הבחירות לכנסת, כפי שכבר המליצו גופים רבים, לרבות מכוני מחקר שלא מסכימים ביניהם כמעט על שום דבר כמו פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה.
אבל יש בכך גם כדי לשמוט את הקרקע מאחורי אחת הטענות המרכזיות של תומכי היוזמות של הקואליציה הנוכחית. אם המטרה של היוזמות היא אכן לחזק את השפעתו של הציבור על עיצוב המדיניות, הדרך הנכונה לעשות זאת היא באמצעות תיקון שיטת הבחירות, כלומר אימוץ מרכיב אישי ומרכיב אזורי שיגבירו את האחריותיות וההיענות של הנבחרים לציבור. אבל כל עוד שיטת הבחירות לא משתנה, ורמות האחריות וההיענות של נבחרי הציבור נמוכות – לא בטוח שהעברת עוצמה נוספת לקואליציה בכלל תשרת את הציבור.
צריך להדגיש שתיקון שיטת הבחירות אינה הדרך היחידה לחזק את השפעת הציבור על המדיניות. לשם כך אפשר וצריך גם לשפר את יכולת הפיקוח של על הכנסת הממשלה, לבזר סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, לעודד מפלגות להתנהל באופן דמוקרטי יותר ולאמץ דגמים של דמוקרטיה השתתפותית כמו אספות אזרחים. הקואליציה הנוכחית לא מקדמת אף אחד מאלו – מה שבהחלט צריך לחזק את החשדנות שלנו לגבי מטרותיהן האמיתיות של יוזמות החקיקה שלה.
פורסם לראשונה ב-N12