עוד חוק חמץ חסר שיניים רק יגביר את הקיטוב הדתי
חוק חג המצות שאושר בשנות ה-80 התברר כאות מתה בספר החוקים. חוק החמץ שעבר בשבוע שעבר צפוי לגורל דומה מעצם היותו הצהרה שרק מסמנת לחילונים את גבולות הציבור הדתי.
Photo by Olivier Fitoussi/Flash90
חוק החמץ שעבר השבוע בכנסת לאחר מאבקים ציבוריים נרחבים נועד לאפשר למנהלי בתי החולים לקבוע הוראות על הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים. רבים שוכחים זאת, אך למעשה לא מדובר בחוק החמץ הראשון בספר החוקים של מדינת ישראל, וכבר קדם לו חוק חג המצות (איסורי חמץ) שחוקקה הכנסת בשנת 1986. על מנת להבין את השפעתו העתידית של החוק הטרי, שווה לבחון מה עלה בגורלו של החוק הקודם.
חוק החמץ משנת 1986 קובע איסור על בתי עסק המצויים ביישובים או אזורים שבהם רוב התושבים הם יהודים להציג מוצרי חמץ בפומבי לצורך מכירה או צריכה. לפי החוק, שר הפנים ימנה פקחים לצורך אכיפתו מקרב עובדי המדינה וכן מתוך רשימת פקחים שהגישו לו רשויות מקומיות. הפקחים רשאים להשית קנסות על העוברים על החוק. האם חוק הצליח במטרתו? בשנת 2015 עורר העיתונאי עמית סגל סערה ציבורית לאחר שביקר בתל אביב בחג הפסח והתוודע להיקף הנרחב של מכירת חמץ במרחב הציבורי. סגל צייץ בטוויטר כי "מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה". השאלה המעניינת שסגל לא שאל היא איפה האכיפה הממשלתית כלפי העוברים על החוק?
מסקירה שפרסמנו לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי אכן מדובר בחוק שהוא "אות מתה". שר הפנים ממעט להשתמש בסמכותו להסמיך פקחי חמץ. הפעם האחרונה שהשר מינה פקחים מבין עובדי המדינה הייתה בשנת 1999, אז הוסמכו פקחי הכשרות של הרבנות הראשית לאכוף את חוק החמץ, אך ממענה שהתקבל מהרבנות הראשית עולה כי היא כלל אינה עוסקת כיום באכיפת חוק החמץ. אמנם לאורך השנים הסמיך שר הפנים פקחים של רשויות מקומיות לאכוף את החוק החמץ, אך כיום ישנן רק 15 רשויות מקומיות שמכהנים בהן פקחים המוסמכים לאכוף את החוק. מנתונים שמסרו הרשויות המקומיות עלה כי מלבד עיריית קריית מוצקין, באף רשות אחרת לא הטילו פקחי החמץ קנסות בגין אי שמירה על החוק בשבע השנים האחרונות.
בציבור הדתי יש התולים את אי אכיפת החוק בפסיקת בית משפט השלום בירושלים משנת 2008, לפיה החוק אינו אוסר על הצגת חמץ בתוך בית עסק, אלא רק כשהדבר נעשה מחוץ לבית העסק, אך קשה לתלות בכך את הדברים. ראשית, גם כיום יש היקפים נרחבים של מכירת חמץ המתבצעים בפומבי, שלא רק בתוך בית העסק, כפי שציין עמית סגל. שנית, גם בטרם הפסיקה, במשך 22 שנה, החוק כמעט שלא נאכף. למעשה, פסיקת בית המשפט מ-2008 הייתה הפעם הראשונה שבה הוגש כתב אישום כנגד מפרי החוק.
מעניין שמאז שנת 2009 כל שרי הפנים שכיהנו היו מהמפלגות המכנות את עצמן "המחנה האמוני", וברוב השנים שלטה מפלגת ש"ס במשרד. מה בעצם מונע מאנשי ש"ס למנות פקחי חמץ ולאכוף את החוק? הרי בג"ץ בעצמו דחה בעבר עתירה שטענה כי החוק פוגע בחופש העיסוק. הסיבה הפשוטה לכך היא שהם יודעים שמדובר בחוק חסר לגיטימציה. אכיפה של החוק תעורר זעם בציבור, ולכן מעדיפים פשוט שלא לאכוף אותו.
המצב האבסורדי של חוק שלא נאכף שהופך רבים לעבריינים הביא את חברת הכנסת לשעבר תמר זנדברג להגיש כמה פעמים הצעות חוק לביטול החוק. הצעותיה של זנדברג זכו לתגובות קשות מצד הציבור החרדי והדתי. "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", "ירדה מהפסים" ו"בושה" הם מספר ביטויים שאפשר למצוא בכתבות בתקשורת הדתית ביחס להצעה. אבל אם החרדים והדתיים לא עושים שום מאמץ לאכוף את החוק, מדוע הם כל כך מתנגדים לביטולו? הסיבה הפשוטה לכך, היא שמדובר בחוק הצהרתי שמטרתו לסמן לציבור החילוני את המותר והאסור בעיני הציבור הדתי. זוהי בדיוק גם מטרתו של חוק החמץ החדש הנוגע לבתי החולים, שבו המחוקק אף ויתר מלכתחילה על יצירת מנגנוני אכיפה שלא ייעשה בהם שימוש.
השימוש שנעשה בספר החוקים של מדינת ישראל על מנת לשחרר הצהרות דתיות חסרות שיניים הוא שימוש מיותר, שרק מגביר את הקיטוב החברתי וגורם להשנאת הדת על כלל הציבור. ברוח החג המתקרב מומלץ לומר לפוליטיקאים החרדים והדתיים: דיינו.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"