הכנסת ה-25 סוגרת מושב ראשון עם ניצול חלקי של החוק הנורווגי
למרות הרחבת החוק הנורווגי, רק כשני שלישים מהשרים התפטרו מהכנסת במסגרתו – פחות מבממשלה הקודמת. עם זאת, נחשף שוב חסרונו של החוק בהגברת חוסר היציבות בכנסת ובשיבוש עבודתה.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
- ב-20 השבועות הראשונים לכהונת הכנסת ה-25 (עד ה-4.4.2023), שכמעט מקבילים לתום כנס החורף במושב הראשון של הכנסת (2.4.2023), התפטרו מהכנסת 19 ח"כים. 18 מהם התפטרו במסגרת החוק הנורווגי. חוק זה (למעשה סעיף 42 בחוק יסוד: הכנסת) מאפשר לחלק מהשרים וסגני השרים להתפטר מהכנסת ולאחר מכן לחזור אליה אם יעזבו את תפקידם המיניסטריאלי – וזאת לפי מפתח סיעתי הקבוע בחוק. החוק אומץ לראשונה כהוראת שעה בכנסת ה-20 (ב-2015), ומאז כל קואליציה חדשה מרחיבה אותו, כלומר מאפשרת לעוד שרים וסגני שרים להתפטר במסגרתו. בנוסף להתפטרויות בשל החוק הנורווגי, ח"כ אחד התפטר משום שעזב את החיים הפוליטיים (ח"כ יואב רזבוזוב מיש עתיד).
- לשם השוואה, ב-20 השבועות הראשונות לכהונת הכנסת הקודמת (ה-24) עזבו את הכנסת 27 ח"כים. כל המקרים היו קשורים לחוק הנורווגי: 21 ח"כים התפטרו במסגרת החוק הנורווגי לאחר הקמת הממשלה באותה הכנסת (ממשלת בנט-לפיד, הממשלה ה-36). בנוסף, שלושה שרים שכיהנו עוד בממשלה הקודמת (ממשלת נתניהו-גנץ, הממשלה ה-35) התפטרו ממש בתחילת הכהונה, עוד לפני שהוקמה הממשלה החדשה (אריה דרעי מש"ס ויעקב ליצמן ואורי מקלב מיהדות התורה). כשהממשלה התחלפה הם חזרו לכהן בכנסת – ואז עזבו אותה שלושה חברי הכנסת שקודם לכן החליפו אותם.
- אפשר לראות כי מספר המתפטרים במסגרת החוק הנורווגי בממשלה הנוכחית קטן יותר ממספרם בממשלה הקודמת – אף שכאמור החוק הנורווגי הורחב בכנסת הנוכחית. הסיבה היא שהשרים וסגני השרים בממשלה הנוכחית "מנצלים" את החוק הנורווגי במידה מצומצמת יותר מהשרים וסגני השרים בממשלה הקודמת. בממשלה הנוכחית יכולים להתפטר במסגרת החוק הנורווגי 28 ח"כים, ועד כה מימשו אפשרות זו 18 מהם – כ-64%; בממשלה הקודמת מימשו זאת 21 מתוך 27 – כ-78%.
- ב-20 השבועות של הכנסת ה-23 (שנבחרה בשנת 2020) התפטרו 13 ח"כים: 11 במסגרת החוק הנורווגי, ושניים כי מונו לשגרירים בחו"ל. כאמור, בממשלה זו היה קיים חוק נורווגי מצומצם יותר מזה שהיה בשתי הממשלות הבאות – כלומר, פחות שרים וסגני שרים היו יכולים להתפטר במסגרתו.
- לעומת זאת, ב-20 השבועות הראשונים של הכנסת ה-20, בשנת 2015, לא התפטר אף חבר כנסת. הראשון שהתפטר לאחר מכן היה ח"כ דני דנון, שמונה לשגריר ישראל באו"ם. באותה כנסת חוקק לראשונה (כהוראת שעה) החוק הנורווגי, אך הוא אושר רק לאחר תום 20 השבועות הראשונים לכהונת הכנסת, וממילא היה מצומצם מאוד (התיר לשר או סגן שר אחד מרשימת מועמדים להתפטר במסגרתו). גם בכנסת ה-19 חלף זמן רב עד שהתפטר הח"כ הראשון – ראובן ריבלין, שמונה לנשיא המדינה.
- הנתונים משקפים את אחד החסרונות של החוק הנורווגי: ההסדר מגביר את התחלופה וחוסר היציבות בכנסת, ומעלה את שיעור חברי הכנסת החדשים – דבר המשבש את היציבות ואת עבודת הכנסת, במיוחד משום שעבודה פרלמנטרית רצינית דורשת בדרך כלל ניסיון והתמקצעות. חיסרון זה מצטרף לחסרונות נוספים: מעמדם של חברי הכנסת "הנורווגים" כח"כים על תנאי, שחייבים את כהונתם בכנסת לשרים וסגני השרים שהתפטרו ממנה (הם הרי לא מחויבים להתפטר), ויודעים שבכל רגע עלולים שרים וסגני שרים לעזוב את הממשלה ולחזור לכנסת – ואז הם-עצמם יידרשו לעזוב אותה; צמצום הקשרים הלא-פורמליים בין חברי הכנסת וחברי הממשלה; ועלות כספית, הגוררת גם תהודה שלילית בדעת הקהל.
- למרות זאת, במצב הדברים הקיים, שבו הכנסת קטנה יחסית ומספר השרים וסגני השרים גדול מאוד, החוק הנורווגי הוא הרע במיעוטו. ללא מנגנון המתמרץ את השרים וסגני השרים להתפטר, מספר הח"כים הפנויים לעבודה פרלמנטרית משמעותית יהיה קטן ביותר, והעומס שיוטל על חברי הכנסת האלה (במיוחד מהקואליציה), למשל בכל הנוגע לעבודה במספר ועדות במקביל – אדיר.
- ואולם הפתרון הנכון ביותר הוא הגדלה משמעותית של מספר חברי הכנסת – צעד שיגדיל את מספר חברי הכנסת הפנויים לעבודה פרלמנטרית ויקטין את העומס עליהם, ובמקביל ייתר את החוק הנורווגי על חסרונותיו. עד אז יש לאמץ "חוק נורווגי מלא" שיחייב את כל השרים (ואולי גם סגני השרים) להתפטר מהכנסת. מודל כזה גם יגדיל עוד יותר את מספר חברי הכנסת הפנויים לעבודה פרלמנטרית, וגם יגביר במידת מה את האוטונומיה של חברי הכנסת המחליפים, משום שהתפיסה שלפיה הם נכנסו לכנסת רק בשל "נדיבותם" של השרים וסגני השרים שהסכימו להתפטר מהכנסת לא תהיה רלוונטית עוד.