הקרסת הדמוקרטיה תנציח את שלטון הקואליציה

בהונגריה קוצץ הפרלמנט בחצי כדי שיטיב עם מפלגתו של אורבן, פידס, ובפולין מילאה הממשלה את השידור הציבורי ובית המשפט החוקתי בנאמניה. שרי ממשלת נתניהו כבר צועדים בכיוון זה, שלא יאפשר חילופי שלטון.

Photos by Shutterstock

קו ההסברה שמוביל ח"כ שמחה רוטמן הוא שהעם אמר דברו בבחירות האחרונות בדבר רצונו ב"רפורמה" המשפטית, ושזו תכלית הדמוקרטיה: אם העם לא יהיה מרוצה, הוא יוכל להחליף ממשלה ומדיניות בבחירות הבאות. זהו אולי טיעון סביר בהקשר של שינוי מדיניות רגיל, אך בהקשר של ההפיכה המשטרית שמקדמים נתניהו-רוטמן-לוין, זוהי זריית חול בעיני הציבור. באם תעבור בכנסת החקיקה שהם מקדמים, האופוזיציה לא תחזור לשלטון בעתיד הנראה לעין, אם אי פעם.

שלטון נתניהו יונצח לשנים, וזה לא יהיה בגלל שתוכנית לוין תהפוך לפתע לפופולארית בציבור. הסיבה  היא אחרת: ממשלה שמאיינת את הרשות השופטת ומרכזת את כל סמכויות השלטון בידיה, לא תעלה על דעתה בעוד כמה שנים להעביר את העוצמה הבלתי מוגבלת הזו לידי יאיר לפיד, בני גנץ או כל אחד אחר מיריביה הפוליטיים. זה פשוט לא יקרה.

איך יודעים את זה? המחקר על קריסת דמוקרטיות בעולם מלמד זאת באופן ברור. כשהבלמים על הרשות המבצעת מּוסִרים, כמות הטריקים והשטיקים שנפתחת בפני הממשלה להטות את הזירה הפוליטית באופן שינציח את שלטונה היא כמעט אין סופית, וזאת גם אם בחירות ימשיכו כביכול להתקיים. זה בדיוק מה שקרה במדינות "אחיות," אלה שנתניהו ושותפיו נושאים אליהן מבט כמודל לחיקוי.

קחו לדוגמה את הונגריה, המדינה שהפכה בשנים האחרונות בית ספר להקרסת הדמוקרטיה ויעד עלייה לרגל של נאמני נתניהו. בעקבות תבוסה צורבת ולאחר מספר שנים באופוזיציה, ב2010- נבחר ויקטור אורבן מחדש לראשות הממשלה והחליט שהפסד השלטון בשנית אינו אופציה. כדי להבטיח את שלטונו, הוא שינה את החוקה, קיצץ את הפרלמנט בחצי, ושירטט מחדש את מחוזות הבחירה במדינה באופן שיטיב מאוד עם מפלגתו פידס. וכך, למרות שבבחירות הבאות הפסידה פידס כמעט חצי מיליון קולות (במדינה בגודל דומה לישראל) וזכתה ב45%- מהקולות בלבד, היא ניצחה ב91%- מהמחוזות. יחד עם הנבחרים הנקבעים ברשימה הארצית, היא החזיקה בכשני שליש מהפרלמנט, רוב שמספיק בכדי לעשות ככל העולה על רוחה במדינה.

בבחירות האחרונות הוציאה פידס כמעט פי 8 מהמפלגות האחרות על שלטי חוצות, וחרגה בגדול מרף ההוצאה המותרת על פי חוק. אך כיוון ששלטה בשופטי ועדת הבחירות, לא רק שלא נענשה, אלא הוועדה החליטה להטיל קנסות ענק על מתחרותיה והביאה את הגדולה שבהן לסף פשיטת רגל. במילים אחרות, החוק הפך לפלסטלינה בידיו של אורבן ומפלגתו, ששינו את הכללים כדי להבטיח את ניצחונם בבחירות.

חוברת ההפעלה של מחרבי הדמוקרטיה אומרת שכשבית המשפט עדיין לא בשליטה של הממשלה, משנים את החוק כך שההחלטות יוצאו מסמכותו. כך למשל בטורקיה, לקח ארדואן את הזכות להחליט לאילו מפלגות מתיר החוק להתמודד והעביר את תחום ההחלטה מבית המשפט לבית המחוקקים שבו היה לו רוב. וכדי להתמודד עם בית המשפט הסורר, כעבור ארבע שנים העבירה ממשלתו חקיקה נוספת המעניקה לשר המשפטים (מינוי של ארדואן) סמכות למנות באופן ישיר חברים למועצת השופטים העליונה, כמו גם שליטה בגוף המפקח על השופטים. וכך, תוך שישה חודשים הודחו  יותר מ-3,000 שופטים מכהנים, ואלה שנותרו היו מינויים של המפלגה או כאלה שהבינו את המסר ו"התיישרו." בתנאים אלה, הכביד הפרלמנט ובית המשפט על האופוזיציה בכל צעד ושעל והפך את יכולת ההתנגדות לארדואן לקשה ביותר.

בפולין, קידמה הממשלה מהלכים דומים להפליא. הפרלמנט שבשליטת מפלגת חוק וצדק (PiS) הסמיך את הממשלה בראשות מנהיג המפלגה דאז, לפטר באופן חוקי כל שופט שפסק נגד האינטרסים של המפלגה או שהתבטאו נגד מדיניותה. בהמשך, הממשלה הסתערה על בית המשפט החוקתי ועל גופי השידור הציבוריים ומילאה אותם בנאמני השלטון. תוך זמן לא רב, השתלטה גם על המינויים בבתי המשפט והעבירה חוק המאפשר לממשלה לפטר את שופטי בית המשפט העליון. מאז, ממשיכה מפלגת החוק והצדק לקבע אחיזתה במוסדות השלטון.

דוגמאות אלה מדגישות את העובדה שכשהרשות המבצעת מסירה את בלמי הרשות השופטת, אוסף הכלים והתכסיסים לביסוס יתרונה של הממשלה כה גדול שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לאופוזיציה להחליף את השלטון בבחירות. לא במקרה, אורבן וארדואן – וקז'ינסקי בעקבותיהם – ניצחו ברצף בחירות ארוך מאז שקעקעו את הרשויות האחרות במדינה. יש להדגיש: זה לא עניין של שמאל או ימין, אלא משהו הרבה יותר בסיסי: אם אין אופציה אמיתית לחילופי שלטון, אין דמוקרטיה.

אז מהם הטריקים שנתניהו, לוין ורוטמן רואים כעת לנגד עיניהם? המרכזי שבהם הוא ודאי פסילת מפלגות ערביות מהתמודדות בבחירות. מספיק שחלקן מוצאות מהמשחק בכדי לצמצם את שיעור ההשתתפות בציבור הערבי ולפגוע אנושות בסיכויי האופוזיציה לנצח. הסעיף המדויק שיבחרו לוין ושות' לצורך מטרה זו לא באמת חשוב, ההשלכה ברורה לכל. כדאי להזכיר, מאז 2003 פסלו הח"כים בוועדת הבחירות מספר פעמים התמודדות של בל"ד או רעם-תעל; רק התערבות בג"ץ מנעה איסור זה מלצאת לפועל.

תרגילים אחרים שמומשו בהצלחה על ידי ממשלות בהונגריה, פולין וטורקיה הם הטלת הגבלות על תרומות מסוגים שונים, שעשויות להיטיב עם היריבים, ריכוז הפרסום הממשלתי רק בכלי תקשורת של מקורבים ו"הרעבת" כלי תקשורת ביקורתיים, הפיכת השידור הציבורי לזרוע הסברה של השלטון ועוד. למי שקצת קורא עיתונים בחודשיים האחרונים, ניכר שהשרים בממשלת נתניהו (שלמה קרעי וגלית דיסטל-אטבריאן בראשם) כבר שוקדים במרץ על קידום מהלכים מסוג זה.

חשוב להבין שדמוקרטיות מתות לא באמצעות הפיכה צבאית או הכרזה של מנהיג על ביטול הבחירות במדינה. ההפיכות השלטוניות שאפיינו עליית דיקטטורים בשנות התשעים (כמו פוג'ימורי בפרו, לוקשנקה בבלרוס או צ'ילובה בזמביה) כבר מזמן לא באופנה. במקום זאת, "העצמת" הרשות המבצעת באופן שאין עליה מגבלות בפועל, זה הבון-טון. וכיוון שהדבר נעשה לרוב באמצעים חוקיים כביכול - בין אם בניצול רוב אקראי בפרלמנט או בעזרת השתלטות על בית המשפט ושליטה בהחלטותיו - התנגדות למהלכי המשטר לריסוק הדמוקרטיה הופכת למסובכת וקשה הרבה יותר כאשר השינוי המשטרי כבר התקבע. על כן, אסור בשום פנים ואופן להגיע לשם. בשבועות הקרובים נדרש מכל אזרחית ואזרח מאבק עיקש וחסר פשרות, כי אם תכנית נתניהו-רוטמן-לוין תעבור, זהו סוף הדמוקרטיה על אמת. לא בקצת, לא בערך, זה זה.