לא ייצוג הולם לחרדים, אלא התנפלות על שלל קואליציוני
השתלבות חרדים בכלכלה ובשירות הציבורי היא מבורכת, אך הצעת החוק של גפני, מקלב ופינדרוס, שנועדה להרחיב את ייצוגם ברשויות ובתאגידים ציבוריים, שואפת להשתלטות עוינת שמנוגדת לערכי העולם החרדי.
Photo by Arie Leib Abrams/Flash90
מהו הרגע שבו חברת מופת מאבדת את נשמתה? האם יש אירוע מכונן שבו חברה ערכית מבצעת פשרה מהותית ומוותרת על ערכי ליבה במסגרת תיעדוף בין הרצוי למצוי, או שמא עם כל עיגול פינה והעלמת עין, אט אט עוד נתח מהנשמה קמל ונושר, עד שלא נותר בה עוד רוח?
על אף שרבים מהקוראים לא יאהבו את הקביעה הבאה, אני כותב זאת בלא היסוס – לדעתי במובנים רבים החברה החרדית היא חברת מופת. בתוך ים רוגש של תרבות צריכה, שבה פרסומת מקיר זועקת "Consumo ergo sum" – "אתה צורך, משמע אתה קיים", יש מי שלא מוצאים את טעם החיים במשקה זה או אחר. יש כאלו שמתמסרים לעיון מתמיד בחובת האדם כלפי העולם וכלפי הבורא, מסתפקים במועט, וחיים חיי צניעות, חסד ונתינה. במידה רבה זו היתה סיבת הצלחתה של החברה החרדית וסוד משיכתה. אולם הצלחה עשויה להפוך לחרב פיפיות. ההתמסרות הטוטאלית הכרוכה בפרישה מהעולם יכולה להיות נחלת יחידים או קבוצה קטנה, לא של קבוצה הגדלה בריבוי הטבעי מהגדולים ביותר בעולם.
האמת היא שהיא נאלצת לעגל פינות באופן מתמיד. היא נאלצת להעלים עין מחובתה לשאת בנטל הביטחון ככל השאר, זאת מפני שגיוס לצבא יפורר את הליך החיברות החרדי המתרחש בעיקר בישיבה. היא מסבירה שהיא מגויסת לחזית אחרת: היא נלחמת את מלחמת הרוח ושומרת על צביונה היהודי של המדינה.
בשל הבחירה לא ללמוד לימודי ליבה, אחוז השתתפות קטן יחסי בשוק העבודה בכלל והאיכותי בפרט, וריבוי טבעי גדול, היא מוצאת את עצמה נסמכת על מימון ציבורי הרבה מעבר למה שהיא תורמת לקופה הכללית. כיוון שהתנהלות זו עומדת בניגוד חריף לערכיה שלה, היא מספרת לעצמה שהיא תורמת באופן מוגבר לכלכלה באמצעות המיסוי העקיף המוטל על הצריכה, תוך התעלמות מכך שבור לא מתמלא מחולייתו.
גם אם עיגול הפינות הזה לא עלה לה בפשיטת רגל ערכית ובדיסוננס קוגניטיבי חריף מדי, השבוע נדמה שנחצה הרוביקון. הרוח הרעה הנושבת מכל שורה מההסכמים הקואליציוניים שחתמו המפלגות החרדיות בכניסתן לממשלה, הגיעה לבקעת העצמות היבשות של הצעות החוק ההזויות של הח"כים החרדים בכנסות הקודמות והפיחה חיים בחוקים שמוטב היה לו נהפכה שלייתם על פניהם.
ביום רביעי שעבר עברה בקריאה טרומית הצעת החוק של חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויצחק פינדרוס להרחבת ייצוג הולם לחרדים ברשויות ובתאגידים ציבוריים. ההצעה, שמתגלגלת עוד מהכנסות הקודמות, מסתמכת לכאורה על עיגון דומה בחוק של הדרישה לייצוג הולם לבני העדה הדרוזית וליוצאי אתיופיה ביחס לחברות ממשלתיות, עיריות ורשויות מקומיות. אולם כפי שציין ד"ר גלעד מלאך מהמכון הישראלי לדמוקרטיה בחוות הדעת שהגיש, הצעה זו חורגת הרבה מן החוק ביחס לשתי קבוצות אוכלוסייה אלה.
ביחס לחברות ממשלתיות וביחס לעיריות ורשויות מקומיות החוק הקיים איננו קובע שיעור מחייב של ייצוג לבני קבוצות אלו ולא מגדיר את הדרגה של המשרות שלהן יוקצו המשרות הייעודיות. ביחס לעיריות ולרשויות מקומיות קובע החוק שעיריות ורשויות מקומיות רשאיות אך אינן חייבות להשתמש בכלי של משרות ייעודיות. בשונה מכך, הצעת החוק של גפני ושות', מחייבת ייעוד משרה בפקודת העיריות והמועצות המקומיות, מגדירה את שיעור המשרות הייעודיות לחרדים בדירקטוריונים, בעיריות וברשויות מקומיות וקובעת שייעוד המשרות יהיה מחויב בכל הדרגות. בנוסף, היא קובעת כי בחמש השנים הראשונות שיעורם יהיה כפול משיעורם באוכלוסייה, והאופן שבו יחושב שיעורם יהיה על פי נוסחה המשקללת, ולעיתים נסמכת באופן ישיר על אחוז הילדים החרדים באוכלוסייה, ולא באמצעות חישוב שיעור הבוגרים בגילאי העבודה הרלוונטיים.
האמת צריכה להיאמר: זו לא הצעת חוק לייצוג הולם, זו התנפלות רבתי של המנצח על שלל הבחירות. זו חִינגה גרגרנית של משרות ציבוריות, המפלה לרעה את כל שאר הציבור. השתלבות חרדים בחברה ובכלכלה ובשירות הציבורי היא תופעה מבורכת ומחויבת המציאות, אך זו לא השתלבות אלא השתלטות עוינת.
ברוב דאגתם לרווחת הציבור החרדי ולשימור אורח חייו, גפני וחבריו שומטים את הקרקע תחת התשתית הערכית שעליה עולם זה ניצב. בניסיון לשמור על העולם החרדי הם מנחיתים מכה ניצחת על ציפור הנפש הערכית של החברה החרדית, על איבר שהנשמה תלויה בו.
אחד מאבותיה הרוחניים של העולם החרדי הוא הרב ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר. כל ילד חרדי גדל על הסיפורים על אודות רגישותו יוצאת הדופן לכל סרך של פגיעה בכל אדם, ולהתנגדותו הנחרצת לכל פעילות דתית וקיום מצוות שעלול לפגוע בזולת. בספרו של הרב דב כ"ץ על אודות תנועת המוסר מובאת אמרתו של הרב סלנטר: “מצות ה’ ברה מאירת עיניים. יראת ה’ טהורה עומדת לעד” משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו” – אימתי מצוות ה’ ברה ויראת ה’ טהורה? אם צדקו יחדיו” גם מצד משפטי ה'” כלומר: אם אין בהן כל פגם גם מבחינת הלכות המשפטים שבין אדם לחברו” (ח”א עמ’ 327-328).
החוק ל"ייצוג הולם" המתגלגל במליאת הכנסת הוא לא צודק ולא הגון, לא נבון ולא מוסרי. ומעל הכל הוא לא חרדי. המאבק נגד החוק הוא איננו המאבק של אופוזיציה כנגד הקואליציה. גם לא מאבק של הציבור הכללי כנגד הציבור החרדי. המאבק הוא על נשמתו ועולם ערכיו של הציבור החרדי וכל מי שקיומה הרוחני של חברת המופת הזו חשוב בעיניו נקרא אל הדגל.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"