תגובת המכון למסמך "הצעה לפשרה" של גיורא איילנד, יובל אלבשן, גיורא ירום ודניאל פרידמן

המתווה מותיר בידי הקואליציה כוח בלתי מוגבל לחקיקת חוקי יסוד, מבלי שבית המשפט יתערב בה. שתי החלופות שהוא מציע ביחס לוועדה למינוי שופטים מבטאות פוליטיזציה כמעט מלאה, ובנוסף הוא מצמצם את סמכות היועמ"שים.

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

אתמול, 7 במרץ 2023, התפרסם בכלי התקשורת מתווה פשרה נוסף ביחס למהפכה המשפטית – מתווה שעוצב על ידי פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן, בין השאר.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מתנגד בתוקף למתווה זה. מתווה "פשרה" זה מאמץ למעשה כמעט את כל הצעות ח"כ רוטמן והשר לוין. ה"מיתון" להצעות רוטמן-לוין הוא מיתון רק לכאורה, שאינו מספק הגנה מפני שליטה מוחלטת של הקואליציה במערכת המשפט. המתווה המוצע מחליש מאוד את כוחו של בית המשפט לספק הגנה לזכויות האדם.

כך למשל, המתווה מאפשר לחוקק כל חוק יסוד ברוב של 61 בארבע קריאות, ושולל כל ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד למרות הרוב הנמוך שבו הם מאושרים. המשמעות היא כי לקואליציה יהיה כוח בלתי מוגבל בחקיקת חוקי יסוד ובית המשפט לא יוכל להתערב בו. אמנם המתווה כולל תנאים המגבילים, לכאורה, את הכנסת בחקיקת חוקי יסוד, כמו למשל שהקריאה הרביעית לאישור חוק יסוד תהא רק לאחר בחירות נוספות, אם לא הושג רוב של 70 חברי כנסת לתמיכה בחוק היסוד; אך למעשה, דרישת רוב קלה יחסית זו, אינה מהווה מחסום או מגבלה מפני שינוי חוקי יסוד או פגיעה בזכויות הכלולות בהן, שכן הבחירות בישראל אינן מתנהלות סביב הצעות לתיקונים חוקתיים, ורוב של 61 בשתי כנסות רצופות אינו דבר נדיר.

גם בנושא ביקורת שיפוטית על חקיקה רגילה המתווה מקטין עד למינימום, אם בכלל, את הסיכוי לקיומה של ביקורת שיפוטית אפקטיבית, בשל דרישה לרוב של 75% מבית המשפט העליון לפסילת חוקים כאשר הדיון יתקיים בפני הרכב מלא. המתווה גם כולל הסכמה על פסקת התגברות ברוב של 65 חברי כנסת באותה כנסת, או של 61 אם ההתגברות תיכנס לתוקף בכנסת הבאה. פסקת התגברות, ללא כל מגבלות על הנושאים בהם היא יכולה לעסוק, ועם דרישות כה נמוכות לרוב, אינה קיימת בשום מקום בעולם. היא הופכת את הביקורת השיפוטית לכמעט חסרת משמעות ולמצב שבו זכויות האדם יהיו תלויות ברצונו של השלטון.

בנושא הוועדה למינוי שופטים, המתווה מציע שתי חלופות. לפי שתיהן תהיה פוליטיזציה כמעט מלאה של בחירת השופטים בישראל. הדבר יביא לפגיעה באיכות השופטים, בעצמאותם ובמעמדם המקצועי, שכן הם ימונו על פי זיקתם הפוליטית. בצירוף דרישת הרוב של 75% בבית המשפט העליון לפסילת חוק, המשמעות היא כי למעשה בית המשפט העליון כמעט שלא יוכל לפסול חוקים רגילים ולהגן בפועל על זכויות האדם וזכויות המיעוט.

גם בנושא הביקורת על הרשות המבצעת נוקט המתווה עמדה התומכת בחיזוקה של הממשלה, שגם כך היא חזק למדי, ושל הקואליציה השלטת. המתווה מצמצם מאוד את סמכותם של היועצים המשפטיים ומגביל את יכולתו של בית המשפט לבקר החלטות של השלטון מטעמים של אי סבירות.

לסיכום: מתווה פרידמן-אלבשן אינו באמת מתווה פשרה. הוא המשך ישיר ל"רפורמות" לוין-רוטמן. המתווה מחזק מאוד את כוחה של הקואליציה ומקטין את המגבלות המשפטיות המוטלות עליה. בכך הוא מפר את מעט האיזונים והבלמים העדינים שעוד נותרו בדמוקרטיה הישראלית.

אם יתקבל המתווה - תהפוך ישראל למדינה שבה אין כמעט מגבלות על כוחו של הרוב.

אם יתקבל המתווה - זו תהא פגיעה קשה באופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.