מה עומד במרכז המחלוקת החרדית על חוק עונש מוות למחבלים?
בעוד שהציבור האשכנזי מאמין שמדינת ישראל היא עוד תחנה בגלות ושעליה להיזהר מלהעלות את חמת הגויים, בוחרי ש"ס רואים בשיבת עם ישראל לארצו ובהקמת המדינה קץ הגלות. לדידם, על עם ישראל לעמוד גאה בארצו ולתבוע את שמגיע לו.
Photo by Yonatan Sindel/Flash 90
עבור רבים מחברי הכנסת לדורותיהם, חוק עונש מוות למחבלים הוא כמו הדוד המוזר שצריכים להזמין באופן רשמי לסדר פסח כי לא נעים, אבל בשקט-בשקט עושים הכל על מנת לוודא שהוא לא יפתיע ויופיע לסעודה המשפחתית בליל השימורים.
רפרוף בהיסטוריית רשומות הכנסת מלמד כי עד לכנסת זו, במהלך (כמעט) 20 השנים האחרונות הוגש החוק כ-22 פעם, על ידי אסופה מגוונת של חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, אולם פעם אחת בלבד הוא עבר את משוכת הקריאה הטרומית רק כדי להתפוגג לאוויר בהמשך הדרך.
הוגה ויוזם החקיקה בעניין היה ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי), שב-2004 הגיש לראשונה למליאת הכנסת את הצעתו לשינוי "תקנות ההגנה (שעת חירום) (תיקון - עונש מוות למחבלים)". רק ב-2018 נדמה היה שהליך החקיקה צובר תאוצה של ממש. חברי הכנסת של ישראל ביתנו, רוברט אילטוב ועודד פורר, הצליחו להעביר את החוק בקריאה טרומית (52 תומכים מול 49 מתנגדים). על אף שראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, בירך על המהלך, וקבע כי "יש מצבי קיצון שאנשים מבצעים פשעים איומים ולא מגיע להם לחיות. אמרתי שאנחנו נשנה את החוק למצבים הללו", "למרבה הפלא" החוק לא הצליח להעפיל אפילו לקריאה ראשונה במליאה.
אך מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. המודוס ויוונדי ששרר במשך שנים הופר בחדות בחודשים האחרונים על ידי הכנסת ה-25. עבור חלקים מהציבור, כנסת זו נעה לקראת מימוש תקוותיהם הפרועות ביותר, אלה שכבר הפכו לחלומות רחוקים שנדמה היה שלעולם לא יצאו לפועל. זאת בעוד שבעבור חלקים אחרים בציבור כנסת זו מממשת את פחדיהם העמוקים ביותר, את הסיוטים שהם לא העלו על דעתם שאי פעם יתגשמו. הדמיון ביניהם הוא שאלה וגם אלה סבורים שאנו הולכים אל עתיד חקיקתי שונה מהותית מכל מה שהכרנו עד עתה.
ביום רביעי האחרון הדביקה הכנסת את שיאה הקודם בתחום – הגרסה החריפה של ח"כ לימור סון הר-מלך (עוצמה יהודית) לחוק עונש מוות למחבלים עברה בקריאה טרומית (55 בעד ותשעה מתנגדים). סיעות הקואליציה תמכו בחוק ואליהן הצטרפו חברי הכנסת של ישראל ביתנו. מכל המפלגות החברות בקואליציה, רק סיעת יהדות התורה החרדית-אשכנזית נעדרה מההצבעה.
הימנעותה של יהדות התורה לא נפלה על הכנסת כרעם ביום בהיר. בימים שלפני ההצבעה גורמים שונים בסיעה הביעו התנגדות פומבית להצעת החוק. לא רק חברי הכנסת של יהדות התורה הביעו את הסתייגותם, גם אנשי תנועת ש"ס התנגדו להליך החקיקה. למעשה, כבר ב-2018, בשעה שנדמה היה שהחוק בגלגולו הקודם קורם עור וגידים, הביע הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, התנגדות נחרצת למהלך. אולם על אף התנגדותו הפומבית של המנהיג הרוחני הספרדי החשוב והסתייגותם של ח"כי המפלגה, בסופו של דבר, תנועת ש"ס גם אז וגם היום הרימה ידה בעד הצעת החוק.
העובדה שעל אף שבאופן מוצהר שתיהן מחזיקות באותה עמדה עקרונית יהדות התורה נמנעה מלתמוך בחוק, בעוד שתנועת ש"ס הצביעה בעדו, נובעת מהבדלי עומק בין קהלי המפלגות הללו בשתי נקודות מרכזיות – בהזדהותם הפוליטית, וביחסם למדינת ישראל.
בכל הקשור להזדהות הפוליטית, ציבור הבוחרים של ש"ס הוא מהימניים ביותר במפה הפוליטית בישראל, לעומת ציבור הבוחרים של אגודת ישראל שהוא מגוון, נוטה יותר לימין-מתון ולעיתים גולש אפילו למרכז.
אך הנקודה המרכזית והעמוקה יותר שבה ניכרים הבדלי העומק בין קהלי הבוחרים היא שאלת מעמדה של מדינת ישראל. הציבור האשכנזי, הליטאי והחסידי גם יחד אמונים על התפיסה שלפיה מדינת ישראל היא עוד תחנה בגלות של עם ישראל, גלות שתסתיים רק עם ביאת המשיח. האמונה שקיומנו כאן במזרח התיכון תלוי על חוד כידוניו של צה"ל היא לצנינים בעיני הרבנים, המדגישים שוב ושוב כי אנו בגלות. כיוון שאנו בגלות עלינו להיות זהירים מלהעלות את חמת הגויים עלינו, שהרי אין בידינו כוח להתגונן כנגדם.
לעומת זאת, ציבור הבוחרים של ש"ס ואפילו חלק מרבני הציבור הזה רואה בשיבת עם ישראל לארצו ובהקמת המדינה קץ הגלות. לדידם על עם ישראל לעמוד גאה בארצו ולתבוע את שמגיע לו. הרב מאזוז, למשל, חוזר ומדגיש כי "הושב כבודנו משפלות הגלות", וזה "שלב ראשון של גאולתן של ישראל".
בחודשים הקרובים נדע האם תשמש יהדות התורה כ"גוי של שבת" עבור הגורמים בקואליציה שמעוניינים להתנגד להצעת החוק, אולם חוששים מזעם בוחריהם, והצעת החוק תיעצר בנימוק שיהדות התורה מטילה על החוק וטו, או שמא תהדק ישראל ביתנו את חיבוק הדוב לראשי הקואליציה ותתמוך בחוק עד לקריאה שלישית, תחכך ידיים בהנאה כשנתניהו ייאלץ להתמודד עם התגובות בעולם לחקיקה מרחיקת הלכת.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"