תכנית לוין תעגן חוקית את השתקת המורים

אם חופש הביטוי לא יזכה להגנה חוקתית מבית המשפט, יתקשו הצוותים החינוכיים להביע דעות ולחנך לסובלנות. גם איסור העסקת מורים "תומכי טרור", שנקבע בהסכמים הקואליציוניים, יחריף את החששות מעיסוק באקטואליה בכיתות.

Photo by Tomer Neuberg/Flash90

הזמנת המורה עמיר קליגר מראשון לציון לשימוע לפני פיטורים בעקבות שיעור שניהל בכיתת "החשיבה הביקורתית" בנושא תכנית לוין והשלכותיה העלתה מיד לכותרות את השאלה בדבר חופש הביטוי הפוליטי של המורים.  בשנים האחרונות קרה לא פעם שמורה שהעלה סוגיות שנויות במחלוקת המוגדרות כפוליטיות ולא ממלכתיות, הוגדר כמעט אוטומטית כמי שפעל בניגוד לתקנות ולנהלים והוזמן לשימוע.  כך קרה בין השאר למורה אדם ורטה ב – 2014 ולמנהלי תיכון הריאלי בחיפה ב – 2020.

בעקבות המקרה בראשון לציון שבה התקשורת לעסוק בחוזר המנכ"ל לניהול השיח השנוי במחלוקת בכיתה, שפורסם ב-2016, ובסעיפים בחוק חינוך ממלכתי המתייחסים ישירות לצורך לחנך לחשיבה ביקורתית ועצמאית. נשמעו מטבע הדברים גם גינויים לפיטורים ופורסמה עצומה שקראה למנוע אותם. כך נוצרה מציאות שבה מורים רבים נמנעים מראש מכל עיסוק במה שנתפס בעיניהם כשנוי במחלוקת, מפעילים צנזורה עצמית וחוששים ובצדק למעמדם ולעבודתם, זאת מעבר להסתה ברשתות החברתיות, שעלולה להיות מנת חלקם.  אלא שבעת הזו, של שינויים מרחיקי-לכת במערכת המשפט, מציאות שמסתמכת בעיקר על שיח ציבורי מתלהם וניזונה מפוליטיקאים המעודדים הסתה ושיסוי של עמדות ליברליות עומדת לקבל עיגון בחוק. התשתית לעיגון בחוק  מורכבת משתי הצעות המצויות בתהליכי החקיקה העכשוויים ובהסכמים הקואליציוניים. 

הראשונה היא שביקורת חוקתית על תוקפו של חוק תתקיים רק לנוכח סתירה מפורשת בינה לבין הוראה בחוק יסוד.  הזכות  לחופש ביטוי התפרשה על ידי בית המשפט העליון כחלק מהזכות לכבוד האדם המעוגנת בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו, זאת למרות שבפועל חופש הביטוי אינו מוגדר בפירוש בתוכה.  המשמעות של קבלת החלקים הללו של הרפורמה המשפטית המתוכננת היא שחופש הביטוי לא יוכל לקבל הגנה חוקתית של בית המשפט. לכך יהיו משמעויות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים בחברה דמוקרטית, אבל במקרה של מורים ומורות, לא ניתן יהיה לעשות שימוש בזכות זו כבסיס חוקתי נגד חקיקה, הפוגעת  בזכותם, או שמא בחובתם של מורים בחברה דמוקרטית להביע את דעתם ולחנך לסובלנות לעמדות ודעות שונות. 

הצעה נוספת מוצנעת בהסכם הקואליציוני עם מפלגת עוצמה יהודית.  בסעיף 122 בהסכם מוגדר כי לא יוכל לעבוד מורה במשרד החינוך, במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה "שיתגלה כי הוא תומך בטרור".  השאלה מה ייחשב תמיכה בטרור היא קריטית וככל שאינה מוגדרת , היא עלולה להכיל מגוון רב של התבטאויות ו/או פעילויות אזרחיות המקובלות בחברה דמוקרטית: ביקורת על מדיניות, חתימה על עצומות, השתתפות בהפגנות ואף כתיבת פוסטים או מאמרי דעה ברשתות החברתיות. 

מורים ומורות רבים הם גם אזרחים מעורבים ופעילים בסביבתם, בהנחה שאינם קוראים ישירות להסתה, אלימות ותמיכה בטרור, אבל כן עוסקים בדיון על אודות המציאות הביטחונית, פועלים לשלום וכו'. האם זה ייחשב כתמיכה בטרור? סעיף זה מעלה שתי שאלות הקשורות זו בזו. הראשונה,  האם נכון לעסוק בסוגיות מעין אלה במסגרת חקיקה, או שמא לדון בהן בנפרד בזירה החברתית והציבורית ובעיקר בזירה הפדגוגית? הפיכת הנושא לסעיף בחוק מייצרת משפטיזציה מוגברת של הנושא, שמייתרת את הדיון האתי ביחס אליו. מכך נגזרת גם השאלה השנייה, שקשורה לחופש הביטוי ולחופש אקדמי.  התיקון חל על מורים המועסקים במשרד החינוך, בבעלויות החינוך השונות (רשתות ורשויות מקומיות) ובמוסדות להשכלה גבוהה – מכללות ואוניברסיטאות. מהלך זה יחריף את המציאות שבה מורים חוששים לשוחח על נושאים אקטואליים ומורכבים בכיתה בשל השיח הציבורי המתלהם. יותר מכך, הוא יאפשר לפטר מורים שיעסקו בכך בכיתה,  אבל גם יבטאו בפומבי עמדות שיוגדרו דה-פקטו כתמיכה בטרור.  

כך, המציאות של צנזורה עצמית של מורים בגלל האוירה הציבורית והפוליטית, תהפוך להשתקה והימנעות המעוגנות בחוק ומונעות את ההגנות הנדרשות שבית המשפט יכול עדין לספק.