דווקא עכשיו, על המורים לנפץ את ה"בועה"
זימונו של המורה עמיר קליגר לשימוע משום שדן בתכנית לוין בשיעור מוכיח שוב כי מימוש העידוד לחשיבה ביקורתית במערכת החינוך נתפס כפוליטי ומעורר אי נחת. לכן אסור לצוותים החינוכיים להשתיק דיונים בענייני השעה.
Photo by Tomer Neuberg/Flash90
עוד מורה שעמד בכיתה וערך דיון הוזמן לשימוע. השיעור: חשיבה ביקורתית. הנושא: אירועי השעה: תכנית יריב לוין והשלכותיה. למרות שהמורה פעל כמתבקש מתפקידו החינוכי הערכי ועל פי מטרות חוק החינוך הממלכתי, הוא הוזמן לשימוע לפני פיטורים בנימוק שהשיעור "עורר אי נחת". זאת לא הפעם הראשונה שמורים בחינוך הממלכתי מוצאים עצמם מותקפים בזירה הציבורית וברשתות החברתיות על הניסיון לעסוק בנושאים מורכבים המצויים במחלוקת ציבורית. הטענה כלפיהם היא תמיד אחת: אין להכניס פוליטיקה לכיתה. יש לשמור על ממלכתיות. מנכ"ל משרד החינוך אסף צלאל כתב למורים ולמורות איגרת בשבוע שעבר שבה בירך אותם: "אתם הניצבים בשער, שומרים על הילדים בבועה הערכית, הממלכתית והמאוזנת, לה הם זקוקים יותר מכל בשעה זו". הבועה הערכית היא פוליטית. היא גם ממלכתית. שהיא גם פוליטית. ובעיקר, היא לא בועה. אף תלמיד ותלמידה בישראל לא צריכים לנהל חיים מנותקים.
בית ספר המתנהל כבועה בחברה שבה הוא חי, מועל בתפקידו החינוכי החשוב. התשובה לשאלה מדוע מערכת החינוך מדשדשת כבר 20 שנים בכל המדדים הבין-לאומיים, לא נעוצה במספר השעות המוקדשות למתמטיקה או לאנגלית, אלא באותו הלך מחשבה מופרך שממצב את בית הספר כבועה ולא כמרחב חי ודינמי של החיים עצמם, עם כל מה שמגיע איתם. איך אפשר להניח ש"ממלכתיות" היא איזו מסגרת נייטרלית ומאוזנת, בשעה שהיא למעשה כסות לתפיסה הפוליטית השלטת בנקודת זמן מסוימת? האמנם התלמידים והתלמידות הנכנסים בשערי בית הספר אינם חיים בעולם האמיתי, הגועש והסוער, ומסוגלים להתנתק ממנו?
בית הספר הוא המקום היחיד שיש לו את הפוטנציאל לתווך מציאות סוערת בכלים פדגוגיים, ברגישות ובאחריות. להציף נתונים, להציג מידע, לחשוב על תפיסות ועמדות שונות ולפתח כלים לחשיבה עצמאית וביקורתית הנדרשת כל כך בשלבי ההתפתחות של האדם. אבל כדי לעשות את זה, צריך הכשרת מורים ששמה את זה במרכז ובעיקר משרד חינוך שמבין שזה מה שהמאה ה – 21 צריכה – אזרחים ואזרחיות בעלי מחשבה עצמאית, יכולת התמודדות בעולם רווי משברים מסוגים שונים ובעלי יכולת לחיות בחברה רבת תרבותיות ומחלוקות.
אלא שכמו במקרה של המורה עמיר קליגר, המורה לחשיבה ביקורתית, התברר ש"חשיבה ביקורתית" זו כותרת נחמדה למקצוע, אבל המימוש שלה נתפס כ"פוליטי" וכמעורר "אי נחת". מערכת החינוך בשנות ה-2000 מצטיינת בהפעלת משטר השתקה גלוי וסמוי כלפי מורים ומורות המבקשים לממש את אחד מהתפקידים החשובים ביותר שלהם: לחנך. לחנך לחשיבה עצמאית, ולסייע לדור העתיד של האזרחים להבין כיצד חיים בחברה רב-תרבותית ודמוקרטית. את המהלכים הללו הממשלה החדשה לא המציאה. מורים בחינוך הממלכתי חווים זה לא מעט זמן השתקה והדרה של דעות מורכבות שאינן מתיישרות עם המיינסטרים הקיים, במקרה דנן עם רעיון ה"בועה" שהזכיר צלאל. זאת, לצד פוליטיזציה מוגברת של ערכים ליברליים שהם חלק בלתי נפרד מעקרונות מגילת העצמאות וממטרות חוק החינוך הממלכתי.
הממשלה הנוכחית מביאה את התהליכים המתמשכים הללו לשיא חדש. היא נותנת רוח גבית להגברת מהלכי ההשתקה והשיתוק של מורים ומורות בחינוך הממלכתי, ובמקביל מחזקת את הזיקות המפלגתיות הקיימות בין החינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי: שם הבעת הדעות, הערכים והתפיסות הפוליטיות אינן מעוררות אי נחת ואף מקבלות עידוד ומשאבים.
אם המורים והמורות המלמדים במערכת החינוך הממלכתית לא יעסקו בענייני השעה, יפגישו את התלמידים עם תפיסות עולם שונות, יזמינו אותם לחקור ולהבין את המשמעויות של תהליכים עכשוויים שיעצבו את חייהם כאזרחים ואזרחיות, בתי הספר ימשיכו להיות בועה. אבל כזו שכל קשר בינה לבין החיים האמיתיים בהם בני אדם פועלים וחושבים, יהיה מקרי בלבד.