המרי האזרחי הרווח והמסוכן יותר הוא דווקא זה שקשה לראותו

איומי השר המיועד דוד אמסלם לכלוא את מי שיעבור על החוק הם כנראה הדרך השגויה ביותר להשיג את שיתוף הפעולה של הציבור. מוטב בהרבה להימנע מניצול הכוח ולפנות להסכמות.

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

מאז הוצגה תכנית לוין-רוטמן להחלשת הרשות השופטת והייעוץ המשפטי, החברה הישראלית סוערת באופן חסר תקדים. בשבוע שעבר הציג הנשיא יצחק הרצוג הצעה לפשרה והידברות וכפי שנראה כעת, הרצון לקבלה אינו גדול. ימים לאחר מכן טען השר המיועד במשרד המשפטים, דודי אמסלם, כי "המהפכה תעבור על אפכם ועל חמתכם" וייתר לכאורה את הצורך בפשרה או בהסכמות.

אכן ברמה האישית של פוליטיקאים, אין אינטרס ברור ללכת לפשרה שעשויה לסמן אותם כחלשים ולא עקביים. נתניהו, לוין ורוטמן חשים כי מאחר שמובטח להם רוב בכנסת, אין להם למעשה סיבה להתפשר ומנהיגי המחאה חשים כי בעצם ניהול הדיון על שינויים הם מחלישים את טיעוניהם כנגד הרפורמה.

מעבר למגוון הסיבות הידוע באשר ליתרון שבהגעה להסכמות, בהקשר של גבולות הכוח של השלטון, יש עניין מיוחד למי שטובת המדינה באמת חשובה לו, לנסות ולהגיע להסכמות רחבות - ולא רק כפי שרבים מציינים בתקשורת - כדי להימנע ממלחמת אחים, וממקרי קיצון של גילוי אלימות, שהם כמובן מגונים. לא פחות חשוב לנסות ולצמצם דווקא את ה"מרי האזרחי" הטריוויאלי והבנאלי, ולא רק להימנע מהתיאורים הדרמטיים המושמעים ביחס לטנקים ודם ברחובות.

מן הבחינה ההתנהגותית, הסיבה שמדינות דמוקרטיות מנסות לשמר את הלגיטימציה שלהן בעיני כל אזרחיהן - ולא רק של תומכיהן הפוליטיים, נובעת בין היתר, מתוך התפיסה כי בכל שימוש באמצעי שלטוני אחר הן לא יצליחו לקבל מהציבור שיתוף פעולה באיכות זהה. בהקשר זה, האיומים של השר המיועד אמסלם כי יכניס לכלא כל מי שיעבור על החוק הם ככל הנראה הדרך השגויה ביותר להשיג את שיתוף הפעולה של הציבור. המחקרים בתחום מראים באופן קונסיסטנטי כי גופי האכיפה של המדינה לא יכולים לקבל ציות אמיתי של ציבור שיחוש שהפעולות שהממשלה נוקטת,  בפרט ביחס לביקורת על כוחה, נעשות באופן לא לגיטימי.

הדוגמה הקלאסית בהקשר הישראלי לשיתוף פעולה המצופה מן הציבור היא השירות הצבאי. עם כל המסגרות החוקיות והכוח העומד לרשות המדינה, חלקים רבים מאלה החייבים בגיוס בסדיר ובמיוחד במילואים לא מתגייסים. גם לצבא ברור כי אינו רוצה אצלו אנשים שמגיעים אליו בכפייה, בפרט ביחידות הדורשות הקרבה אישית.

גבולות השימוש בכוח ובאכיפה רבים ורחבים ונוגעים לכל תחומי החיים. המדינה יכולה לאכוף היטב את מהירות התנועה של הנהגים אם תפעיל מספר גדול דיו של מצלמות מהירות. אבל היא תתקשה מאוד לעשות זאת ביחס להרבה עבירות נהיגה ומסוכנות לא פחות. המדינה יכולה לאכוף היטב את היקף ניכויי המס שמעבידים מעבירים ביחס למס ההכנסה שעובדיהם חייבים, אך תתקשה מאוד בטיפול בהיקף העלמות המס המתקיים ב"כלכלת המזומן".

בתחום הסביבה, המדינה הרוצה לגרום לאזרחיה לשתף פעולה עם המאבק בשינוי האקלים לא יכולה לגרום להם לפעול אך ורק תוך שימוש בחוק ובאיומים במאסר. קשה מאוד להכריח אזרחים למחזר, או לשנות את הרגלי התחבורה שלהם בהיעדר נכונות מצדם לשתף פעולה. במובן מסוים, קריסת מיסוי הכלים החד-פעמיים בעקבות תגובת הנגד של הציבור החרדי מראה גם היא את הצורך של המדינה בלגיטימציה של הסברת הבעייתיות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, שיביא לשיתוף פעולה מרצון של האזרחים.

גם הקורונה, שספק חלפה מחיינו, לימדה אותנו עד כמה הממשלה תלויה בשיתוף הפעולה הוולונטרי של הציבור. במחקרים שונים מצאו מתאם בין הזדהות פוליטית עם מי שעומד בראש המדינה לבין שיעור התחסנות ובין היחסים שבין האופוזיציה והקואליציה לבין שיתוף הפעולה של הציבור עם תקנות הקורונה. בשיא המגיפה, אכיפת המשטרה התמקדה ברובה במקומות המסוכנים פחות, כמו מרחבים פתוחים, והייתה חסרת אונים לחלוטין דווקא בכל הנוגע להדבקות המוניות בחללים סגורים.

חשוב להבין כי לרגולציה כופה ולאכיפה, בפרט במדינות דמוקרטיות, יש מגבלות רבות מכפי שממשלות מוכנות להודות. כאשר הקואליציה שואלת את עצמה מה עדיף לה: להשיג את כל רצונותיה ברפורמה באופן חד-צדדי עם איומי כלא על המתנגדים, או רק חלקים ממנה אבל בהסכמה, יש עבור מי שרוצה את טובת המדינה יתרון גדול בהשגת רפורמה חלקית בהסכמה, שתזכה ללגיטימציה גדולה יותר מהציבור. הסיבה לכך היא לאו דווקא החשש ממרי אזרחי בוטה, שניתן אולי להרתיעו באמצעות מאסר ושיש להניח שמרבית האנשים יימנעו מלקחת בו חלק, אלא דווקא ממרי אזרחי בנאלי ורחב-היקף בהרבה שיתבטא בירידה הדרגתית בשיתוף הפעולה של הציבור באין-סוף הקשרים, חיוניים לתפקוד החברה הישראלית, שבהם יהיה הרבה יותר קשה לגורמי הרגולציה והאכיפה לזהות ולשנות.

שיתוף פעולה מעין זה מצד כלל הציבור עם חוקי ואתגרי המדינה יכול להיות מושג רק בשימור הלגיטימציה של הממשלה בפרט כשנוגעים ממש בליבת הלגיטימציה של ממשלה דמוקרטית: מוכנותה להכיר במגבלות כוחה ובעליונות החוק. הימנעות מניצול הכוח ופנייה להסכמות יסייעו למדינה במניעת הקריסה של שיתוף הפעולה והרצון הטוב של הציבור ביחס לאתגרי החברה הישראלית.